<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השוחט צריך לברך על השחיטה ואחר כך שוחט. ומיהו אם לא בירך קודם שחיטה מברך אחר כך ויוצא ידי חובתו. והאילם והערום לא ישחטו לכתחילה מפני שאינם יכולים לברך, והיכא ששנים שוחטים אחד מברך לשניהם. ואיני יודע אם אילם יוצא בברכת האחר כששניהם שוחטים. והואיל והאילם עצמו אינו ראוי לברך. והשיכור שלא הגיע לשיכרותו של לוט שוחט ומברך. והאשה והעבד שוחטין לכתחילה. חרש המדבר ואינו שומע, ושוטה היוצא יחידי בלילה או הלן בבית הקברות או המקרע כסותו, והוא דקא עביד דרך שטות. וקטן אע"ג דגמרין הלכות שחיטה ומוחזקין דשחטי שפיר, לא סמכינן עלייהו ולא אכלינן משחיטתו. ודוקא קטן המומחה ואינו מוחזק, או מוחזק ואינו מומחה. אבל קטן המומחה ומוחזק שוחט אפילו לכתחילה כשגדול עומד על גביו. ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. וחרש ושוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה, וחייבין לכסות, בינו לבין עצמו פטור מלכסות. [אור זרוע הלכות שחיטה סי' שסז].
<h2>דף ג:</h2>
אומר הרב ר' ברוך ב"ר יצחק מרגנשפורק, דמי שאינו יודע לשחוט אסור להניחו לשחוט לכתחילה באחר עומד על גביו. ואם שחט וראהו מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה בדיעבד, כיון שהמומחה ראה שגמר כל השחיטה כדין.
רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ודוקא בדיעבד היכא שכבר שחט סמכינן ארובא אע"ג דאיכא קמן השוחט לא בעינן למיבדקיה. ואפילו נגנבה תרנגולת, שבאת לידי רשע, ואחר כך מצאה שחוטה בבית, או באשפה שבבית שאין כל כך דרך להשליך שם נבילות, סמכינן ארובא. אבל לכתחילה לא שבקינן למישחט עד דבדקי ליה.
<h2>דף ד.</h2>
משומד שאוכל [נבילות] לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. והמחלל שבתות וימים טובים בפרהסיא כמשומד לע"ז דמי ואסור לאכול משחיטתו. [או"ז ס"ס שסז].
<h2>דף ט.</h2>
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה, אפילו שחט לפנינו שתים ושלש פעמים שפיר, אסור לאכול [משחיטתו]. ואינו צריך לידע כל פיסקי הילכות שחיטה, רק שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, והילכות בדיקת הסכין וכיסוי הדם. ור"י אומר דכל אותן המצויין לבוא צריך שידע, (או) אם חכם הוא שאם יבוא [דבר] שינוי לידו שילך אצל בקי ודיו.
השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה, ובזה הענין, תוכף באגודל על שיפוי כובע, והסימנים בולטים מבית השחיטה, ורואה אם שחט רוב הנראה לעינים. והבודק בנוצה שתוחב הנוצה לפי העוף ויוצאה דרך החתך שבסימנין תיפח רוחו ונשמתו. לא בדק אסורה באכילה. [או"ז סי' שעא].
<h2>דף יג.</h2>
שחיטת קוף פסולה שנאמר (תזבח) [וזבחת] ואכלת, ולא שזבח הגוי, ולא שזבח הקוף, ולא שנזבחה מאיליה. ישראל ששחט ומרק הגוי שחיטה על ידו, שחיטתו פסולה. שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשירה. שחט בה דבר שאינה עושה טריפה וישראל בא וגמרה מותרת באכילה, דקיימא לן אינה לשחיטה אלא לבסוף. ישראל וגוי שהיו אוחזים בסכין אחד ושוחטין שחיטתן כשירה, בדיעבד דוקא, וכגון דקים ליה לישראל דלא אישתלי עד גמר כל השחיטה. [אור זרוע ה' שחיטה סי' שסז].
<h2>דף יג:</h2>
שוחטין בלילה לכתחילה כשאבוקה כנגדו. אבל אם אין אבוקה כנגדו וכן הסומא לא ישחוט לכתחילה שמא ינבל. ואם שחטו ובדק בסימנין לאור הנר ואחר הסומא בדק בסימנין אדם רואה שחיטתו כשירה. וסומא שלא ראה מאורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו. [אור זרוע סי' שסח].
<h2>דף טו.</h2>
לשון הלכות גדולות, חיותא דשחיט לה בר ישראל בשבתא, אי בשוגג שחיט בעי לשהויי לאפוקי שבתא כשיעור למישחט חיותא, ושרי למיכל מינה. ואי במזיד שחט, לדידיה אסיר למיכל מינה לעולם. אבל לאחרים כשיעור מישחט חיותא בעי ואכלין לאורתא, עכ"ל ה"ג. וכן כתב רבינו אב"י עזרי כדבריהם. [ע"ב] אמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, היינו כשהבריא, מבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו. [או"ז סי' שסט] לא הבנתי יפה זה הדיבור בפנים, וצריך עיון.
<h2>דף יט.</h2>
הגרמה משיפוי כובע ולמעלה. ואם שחט למעלה מחיטי והניח כל החיטי (ו)לצד הקנה טריפה. ואי שייר בחיטי. פירוש שחתכן לשנים, כשירה. ומחיטי עד כנפי הריאה הכל כשר לשחיטה. רבינו אב"י העזרי [ראבי"ה חולין עמוד לז] כתב שאם נגע בחיטי משהו פסולה וכן פסק רבינו שמואל עכ"ל. והגרמה דוושט למעלה עד כדי תפיסה. וכתוב באלפס כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו, ולמטה בוושט עד שישעיר. וכן היו נוהגים ר"ת ור"י. ועוד האריך בפנים [בסי' שעד].
<h2>דף יט:</h2>
שחט במקום נקב או שחט ופגע בנקב אומר רבינו חננאל דפסלינן בזה ובזה. וכתב רבינו אב"י העזרי שיש גאונים שמכשירים בזה דדמי לחצי קנה פגום. וכ"כ ר"ת להיתר. והגרים שליש ושחט שליש או להיפך דברי רש"י כתבתי לעיל בסימן כ"א ורבינו חננאל פסק בשניה להכשיר. וכן פסק רבינו תם וכן פסק רבינו אב"ן. וכן שחיטה העשויה כקולמוס או כמסרק ראיתי בספרי גאונים שפסקו בשניה להכשיר. וכן כתב רבינו אב"י העזרי בשם רב האיי ואביו רב שרירא גאון להכשיר. ובה"ג ובשערי דרבינו שמואל בן חפני הכהן פסקו כשניהם. וכתב רבינו אב"י העזרי דאנן קיימא לן כשניהן להכשיר. [או"ז סי' שעט].
שחיטת קוף פסולה שנאמר (תזבח) [וזבחת] ואכלת, ולא שזבח הגוי, ולא שזבח הקוף, ולא שנזבחה מאיליה. ישראל ששחט ומרק הגוי שחיטה על ידו, שחיטתו פסולה. שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשירה. שחט בה דבר שאינה עושה טריפה וישראל בא וגמרה מותרת באכילה, דקיימא לן אינה לשחיטה אלא לבסוף. ישראל וגוי שהיו אוחזים בסכין אחד ושוחטין שחיטתן כשירה, בדיעבד דוקא, וכגון דקים ליה לישראל דלא אישתלי עד גמר כל השחיטה. [או"ז סי' שסז].
השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה. ואם החזיר הסימנין אחורי העורף ושחט שחיטתו כשירה. [או"ז סי' שפ].
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה. ויש שחיטה לעוף מן התורה. ולכתחילה צריך לשחוט שנים בעוף.
<h2>דף כח.</h2>
אחד בעוף או וושט או קנה. [סי' שע"ב]. שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה. [ע"ב] ורבי יהודה אומר עד שינקוב הוורידין בשעת שחיטה. ואפילו בדיעבד פוסל רבי יהודה אם לא נקבם בשעת שחיטה. ודוקא בעוף שצולהו כולו כאחד. אבל אם חתכו ראשו קודם צלייתו כשר. [או"ז סי' שעב].
יש עיקור סימנין לעוף. שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמט, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. אמר רב שמוטה ושחוטה כשירה ורבי יוחנן אמר יביא ויקיף. וכתב רבינו אב"י העזרי אנן דמהדקינן בעור אחורי העורף בשעת שחיטת עופות כדי שלא ישמטו הסימנין הנה והנה, היינו נמי תפס, ואפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ואסור. פרק מפנין [קכ"ח ע"ב] אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת ליכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי מדלי להו דילמא מוקים להו לטופרה בארעא ועקר להו לסימנין. ה"ג אי עביד תותי חילפתא בגבבא דעמרא לידע דעקרא סימנין וטריפה. ואם נעקר אחד מן הסימנין לגמרי מן הלחי טריפה.
<h2>דף כט.</h2>
הרי שהיה חצי קנה פגום בעוף, והוסיף עליו וגמרו, שחיטתו כשירה. למדנו מכאן דמחצה על מחצה אינו כרוב אפילו לקולא, מדלא מיטרפא בפגימת חצי קנה. הילכך אין שחיטה כשירה עד שישחוט רוב הנראה לעינים. [או"ז סי' שע].
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים ושלשה מקומות, כגון ששחט כאן מעט וחזר ושחט מיעוט אחר אצלו, בין מלמעלה בין למטה דהוי בין שניהם רוב, שחיטתו כשירה. וכן פסק ריב"א. ובשאילתות דרב אחאי פירש בשנים ושלשה מקומות, כגון שהתחיל בסימנין ונהפכו מצד אחד ושחט מעט ועוד נתהפך מצד שלישי ושחט מעט, שאם היה הכל במקום אחד היה רוב וכשירה. וכבר היה מעשה בפרגא בימים קדמונים שהתחיל הטבח לשחוט ונחה ידו מאותו מקום וגמר השחיטה למטה. ושלחו לרבנא (משה) משולם בן רבנא יקותיאל והכשיר. וכתב רבינו אבי העזרי שכתב רבינו שב"ט דלדברי רב אחאי ופירוש רבינו חננאל משמע דשני סכיני ושני בני אדם אם שחטו בין שניהם רוב בעוף בסימן אחד דמצטרפין שחיטתן כי היכי דבשחט האחד הקנה למעלה והאחד הוושט למטה אי נמי איפכא דכל אחד ואחד לא עביד כשיעור שחיטה דמצטרפי' להו. וכבר היה מעשה במגנצא והורה רבינו אליקים להיתירא. ופירש רבינו חננאל בשנים ושלשה מקומות כגון ששחט בצד ימין הוושט או רובו, ובצד שמאל למטה מן המקום ששחט בימין שחט הקנה, שחיטתו כשירה. ורב האיי גאון כתב השוחט בשנים ושלשה מקומות בין בזה אחר זה בין בבת אחת בין באונס בין ברצון שחיטתו פסולה. ושחיטה העשויה כמסרק דכשירה פי' כמסרק המוטל, שהסכין נכנסת אצל הראש ויוצאה בצואר וחוזרת ונכנסת אצל הראש שהשחיט' נעשית שיניים שיניים, וכן כתב רב שרירא גאון אביו. וכן כתב בשערי דרבינו שמואל בן חפני הכהן דליתא לדרב דאמר השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה. [או"ז סי' שעח].
<h2>דף ל:</h2>
שחט במקום נקב או שחט ופגע בנקב אומר רבינו חננאל דפסלינן בזה ובזה. וכתב רבינו אב"י העזרי שיש גאונים שמכשירים בזה דדמי לחצי קנה פגום. וכ"כ ר"ת להיתר. והגרים שליש ושחט שליש או להיפך דברי רש"י כתבתי לעיל בסימן כ"א ורבינו חננאל פסק בשניה להכשיר. וכן פסק רבינו תם וכן פסק רבינו אב"ן. וכן שחיטה העשויה כקולמוס או כמסרק ראיתי בספרי גאונים שפסקו בשניה להכשיר. וכן כתב רבינו אב"י העזרי בשם רב האיי ואביו רב שרירא גאון להכשיר. ובה"ג ובשערי דרבינו שמואל בן חפני הכהן פסקו כשניהם. וכתב רבינו אב"י העזרי דאנן קיימא לן כשניהן להכשיר. [או"ז סי' שעט].
החליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור ואפילו תחת מטלית ותחת צמר מסובך ושחט טריפה. החליד במיעוט סימנין לאחר ששחט רובו מאי, תיקו. וכי שהה בפלגו קנה לא איטרוף, ובמיעוט בתרא בין דקנה בין דוושט ובמיעוט קמא דוושט מיטרפא. הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, בין שחט שליש והגרים (והגרים) שליש ושחט שליש, בין שחט שני שלישי והגרים שליש טריפה. עד כאן פירוש רש"י. וה"ר יצחק בן ה"ר מאיר פירש דהגרמה במיעוט בתרא לא הויא הגרמה, ושהייה דרסה חלדה ועיקור במיעוט קמא דקנה לאו כלום [הוו]. במיעוט קמא דוושט, ובמיעוט בתרא בין דקנה בין דוושט מיטרפא. ולשון אחר דדרסה ועיקור במיעוט בתרא כשירה, וכן כתב רבינו אב"י העזרי בשם ה"ר יואל אביו. אבל רשב"ם פסק דדרס במיעוט סימנין שפסולה. ורבינו יעב"ץ פסק להתיר ורבינו תם פירש דאין לחוש לכלום במיעוט סימנין באחרונה. [או"ז סי' שעח].
השוחט עוף ביום טוב אסור לו לתלוש בית השחיטה. וכן פסק הרא"מ. ואפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים מאן דאפשר ליה לשחוט בלא תלישה. וה"ר יהודה משפירא היה מתיר ביום טוב לתלוש בית השחיטה כדי שלא יקלקל את העוף בשחיטה. [או"ז סי' שפו].
השוחט שני ראשים כאחד בסכין שיש באורכו כרוחב שלשה צוארין שחיטתו כשירה.
דרסה. דחק הסכין בכח ופוסק בלא הולכה והובאה. ואם הוליך והביא עד ששחט כל המפרקת לשנים הורה רבינו אב"י העזרי הלכה למעשה דטריפה, כלשון ראשון של רש"י. ואם שחט בהולכה לבד או בהובאה לבד צריך שיהא הסכין ארוך כרוחב שני צואריו. ואם הוליך והביא אפילו כל שהו ואפילו באיזמל, פירש הערוך כעין סכינין שגרדין בהם קלפים אבל לא איזמל שלנו שפעמים נשמט למטה ונוקב בקרנותיו ויש לחוש. וכן כתב רבינו אב"י העזרי בשם ר"ת. והני מילי שאנו מכשירין אפילו איזמל בהוליך והביא, דוקא בעוף שצוארו דק. אבל בבהמה בעינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. כך פירשו הלכות גדולות והאלפסי ורבינו חננאל זצ"ל. [או"ז סי' שעו].
<h2>דף לא.</h2>
נפלה סכין ושחטה, אע"פ ששחטה כדרכה פסולה. הפילה הוא אע"ג דלא מכוין לשום חתיכה בעולם כשירה. [או"ז סי' שפב].
<h2>דף לב.</h2>
שהייה. פסק באמצע השחיטה ושהה כדי שחיטה אחרת פסק רש"י כרב דאמר כדי שחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף. ורבינו חננאל והאלפסי פסקו כשמואל ורבי יוחנן שאמרו אף כדי שחיטת בהמה לעוף. ולפירוש רש"י משמע דמודו כולהו בהא דלא הוי שהייה לבהמה אלא עד שישהה כדי שיעור שיגביהנה וירביצנה וישחוט. ותימה דמנליה לפרש כך ולקולא. או שמא על פי קבלה פירש כך. שהיות מהו שיצטרפו, תיקו ועבדינן לחומרא. [או"ז סי' שע"ז].
<h2>דף לח:</h2>
זה דין בהמה חולה, כל שיכולה לעמוד על רגליה אפילו על ידי אחרים ולא מעצמה, ואפילו אינה אוכלת עשב, מותרת בלא שום פירכוס. ואם על רגליה אינה יכולה לעמוד אפילו על ידי אחרים שהעמידוה, (ו)אפילו אוכלת קורות צריכה פירכוס ובסוף שחיטה. ואיזהו פירכוס בבהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה [פסולה]. אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה ובין שכפפה ולא פשטה כשירה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בגפו ולא כישכש אלא בזנבו הוי פירכוס. ומיהו מסוכנת דעוף לא נודע לי אם כענין בהמה או אפילו בפחות הויא מסוכנת וצריכה פירכוס. ואם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל סימנין הללו כשירה. חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. והני מילי בבהמת ישראל, שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אבל מסוכנת דגוי אפילו אית בה סימנין הללו לא קא מכשרא עד דקיימא בכרעה ממילא, ואזלא ארבע גרמידי בדקה ומלא קומתה בגסה. וכן כתב רבינו אב"י העזרי בשם הגאונים. [או"ז סי' שפא].
השוחט לנכרי שחיטתו כשירה. [או"ז סי' שפג].
<h2>דף מא.</h2>
האידנא דלא שכיחי עובדים למים ולשר של מים מותר אפילו בפרהסיא לשחוט לתוך המים ולתוך הכלי ולתוך הגומא. וכן כתב רבינו [אבי העזרי] בשם רבינו שמשון בן הרב ר' יוסף. ומיהו לתוך הכלי מיסתבר דאסור אם לא בתוך הבית דווקא משום שלא יחשדוהו שמקבל הדם כדי לאוכלו. ומיהו רבנן לא חשו להאי כי אם שלא יחשדוהו שמקבל הדם לזרוק לע"ז, והאידנא דלא שכיחי מינים דעבדי כי האי גוונא ליכא למיגזר. [או"ז סי' שפד]. האידנא שרי לשחוט אפילו לתוך הגומא מנוקה. שאין דרך המינין בזמן הזה בכך. ולית הילכתא כרב דאמר [ע"ז י"ב ע"א] כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. [או"ז סי' שפה].
<h2>דף מג.</h2>
אלו טריפות בבהמה ניקב הוושט לבית חללו, וכל נקב במשמע. שני עורות יש לו לוושט, החיצון אדום והפנימי לבן, וניקב זה בלא זה כשר, ואי חליף טריפה. פירש רש"י, דהוי כל חד כנטול ממקומו, ויש פירוש שכתוב [בו] עוד פירוש אחר, שאם נתחלף הפנימי לאדמומית טריפה אבל אם שניהם לבנים כשירה. וכן משמע בתוספות רבינו יהודה שיר ליאון שפירש לפני ר"י. [או"ז הלכות טריפות סי' תה]. ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה בוושט פסול בקורקבן כשר, וכל שכן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים. ודוקא שניקב על ידי חולי, אבל אם נמצא מחט אפילו בחלל הגוף טריפה. וקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס ולא ניקב הקורקבן כשירה. כתב בתשובת מעשה בא לפני רבי בקורקבן תרנגולת שניקב והוסר ממנה, ונתערבה אותה תרנגולת טריפה בכשירות, ודימו שומן שבקורקבן אל שומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבנים, ואידמו לגמרי, והכשיר רבי את האחרות על ידי כן. עד כאן התשובה. ניקב הקורקבן וגם הכיס והשומן סותמו כשירה. אמרינן [יבמות ע"ו ע"א] בכרות שפכה, ניקב פסול נסתם כשר, וזהו פסול שחוזר להכשרו, למעוטי כל טריפות כגון ריאה וושט שניקבו, דקרום שעלה בהם מחמת מכה אינו קרום, וכן בכל הטריפות. [או"ז סי' תה].
<h2>דף מג:</h2>
כל בן עוף דאתי לקמן כי מסמס קועיה דמא, אני מטריפו ואוסרו. ישב לה קוץ בוושט, פירוש שנתחב לתוך הוושט ואין ניכר נקב מבחוץ וקורט דם אינו מבפנים, אפילו הכי טריפה, חוששין שמא ניקב. דקיימא לן חוששין לספק דרוסה. אבל לא נתחב אלא כך מונח, אפילו אורכו של קוץ לרוחבו של וושט כשירה. תרבץ הוושט שניקב במשהו טריפה.
<h2>דף מד.</h2>
הגרמה משיפוי כובע ולמעלה. ואם שחט למעלה מחיטי והניח כל החיטי (ו)לצד הקנה טריפה. ואי שייר בחיטי. פירוש שחתכן לשנים, כשירה. ומחיטי עד כנפי הריאה הכל כשר לשחיטה. רבינו אב"י העזרי [ראבי"ה חולין עמוד לז] כתב שאם נגע בחיטי משהו פסולה וכן פסק רבינו שמואל עכ"ל. והגרמה דוושט למעלה עד כדי תפיסה. וכתוב באלפס כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו, ולמטה בוושט עד שישעיר. וכן היו נוהגים ר"ת ור"י. ועוד האריך בפנים. [בסי' שעד].
ניטל הלחי התחתון כשר, וכגון שהסימנין מעורין בבשר שנגמם מבשר הלחי נעקר עם הסימנין ודבוק עליהן. ואם נקלף הוושט מן בשר הלחי רובו כשר. ואם כאן מעט וכאן מעט וכאן מעט, (דאותו) [ואותו] מיעוט מחובר אינו יחד מחובר טריפה. [או"ז סי' תה].
<h2>דף מד:</h2>
פסוקת הגרגרת ברוב חללה. האידנא נמי, כגון בעירנו בעיר וינא, שמוכרין הבשר קרבטו וחצי קרבטו, שרי למיזבן מינה לתלמיד חכם שהורה בה והתירה. וליכא חשדא. ואפילו היכא דמזבן בשומא שרי לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו. וקשיא היאך החזנים לוקחים טבחיא.
<h2>דף מה.</h2>
ניקב הקנה למטה מן החזה, דהיינו תוך הצלעות נידון כריאה. [או"ז סי' תו]. ניקב קרום של מוח, בה"ג מטריף כשניקב אחד מן הקרומים, או העליון או התחתון. ורבינו חננאל כתב, אם נמצאה תולעת בקדירה של מוח והמוח קיים, ובקרום התחתון אין בו רושם ולא קורט דם כשירה. וטוב להחמיר כדברי בה"ג. מעשה בא לפני רבינו אב"י העזרי שנמצא בתוך קרום של מוח מים וחסר המוח במקום המים שמונחים בו, והיה המוח מקיף המים סביב, שלא היו מגולים כלל, והכשיר. ושוב מעשה בא לידו שהיו המים מונחים בתוך שלחופית קטנה, והיתה השלחופית מונחת במוח, והיה מקיפה המים, ולא היתה מגולה כלל אצל הגולגולת ואצל קרום של מוח, והכשיר. וכן ראה בה"ג שהתיר בענין הזה. אבל כשאין מוח מקיף סביב, שמגולה השלחופית אצל הקרום והגולגולת אפילו מקצת, או שהיתה מונחת בין הקרום והגולגולת, טריפה. מוח, כיון שהתחיל לימשך ולצאת מן הקדירה וליעשות חוט השדרה, דהיינו חוץ מן הפולין המונחין על פי הקדירה, נידון כחוט השדרה בפסיקת הרוב, ולא כנקב משהו. [או"ז סי' תז].
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו, אפילו לבית חלל קטן, טריפה. קנה הלב, דהיינו שומן שיורד בין שתי ערוגות בריאה ודבוק בשדרה, ומחובר ללב, (ללב) לחלל הלב. רב אמר במשהו, אם ניקב. ואם חלב כשר חופה את הנקב כשירה. הא חלב אסור חופה טריפה. ור"ח ור"ת פסקו דבין בריאה ובין בכבד ובין בלב, דנקיבת קנים שלהם, דהיינו סמפונות שבתוכם, במשהו. ורש"י פסק דסמפונות שבכבד ככבד עד שינטל. ראיתי שהביאו לפני מורי רבינו אב"י העזרי שהיה שומן הלב דבוק בלב מאד ואדוק בו הרבה בכח, וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהיה דבוק, ולא ראהו מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק. ואחר כך חתך הלב במקום שהיה דבוק עד החלל, וראה בעובי (החלל) [הלב] ולא בחללו קצת דם שנצרר, ואסר. ושאלתי את פיו אם לא היה מוצא אותו קורט דם מה היה עושה. ואמר לי שאז היה כשר. [או"ז סי' תח].
חוט השדרה שנפסק ברובו, פירוש רוב עורו, מוח זה לא מעלה ולא מוריד. חוט השדרה שאוחזו ומניח מקצתו למעלה מיד נכפף ונופל ואינו יכול לעמוד מפני שהוא עב וכבד, ואפילו לא נתרכך מוחו מבפנים, טריפה. בי רב אמרי נתמזמז כשר, פירוש שנתרוקן המוח מקצתו מאליו. עד היכן חוט השדרה, כחו להיות הבהמה טריפה בפסיקתו, עד מקום שמתחיל לפיצולין כנגד הירכים. ובעוף עד למטה בכנפיו, אפילו במקום שאינו מחובר לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם, למטה הימנו אם נפסק שם חוט השדרה, כשר. [או"ז סי' תט].
<h2>דף מו.</h2>
ניטל הכבד, אם נשתייר הימנו כזית כנגד אותו מקום שהמרה תלויה בו וגם כזית במקום שהמרה מחוברת לכבד. כשירה. בכזית המתלקט או כמין רצועה או מרודד עלתה בתיקו. [או"ז סי' תי].
הריאה שניקבו שני קרומיה אפילו זה שלא כנגד זה. ניטל קרום העליון ונשארה בקרום התחתון כשירה.
<h2>דף מו:</h2>
האי ריאה דאוושא. פירוש משמעת קול בשעת נפיחתה. אי ידעינן מהיכא קא אוושא מותבינן עליה גילא או רוקא או גדנפא אי מבצבצא טריפה. אי לא ידעינן מהיכא קא אוושא מותבינן כל הריאה לפשורי, אי מבצבצא טריפה, ואי לא כשירה. ריאה שהאדימה, בין כולה בין מקצתה, פירש רש"י דכשירה. וכן ה"ג ור"י אלפס מכשירין. וכן היה מורה רבינו אב"י. אבל רבינו חננאל פירש דטריפה אם אינה מתלבנת על ידי נפיחה. וכה"ג כתוב בהלכות טריפה של רבינו גרשום. ריאה שיבשה מקצתה ואינה נפרכת בצפורן, מניח אותה במים וממשמש בידיו, אי הדרא בריא כשירה. או יתן (אותם) מים לתוך הקנה אולי תחזור לקדמותה, וכשירה אז כשתחזור. [או"ז סי' תיא]. האי ריאה דאסיק גילדי גילדי. פירוש קליפות כעין מכות אש, אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשירה. פירש רש"י ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפא בהו, כגון אדומה וירוקה והנך דלקמן כה"ג. עכ"ל. ומעשה בא לפני ר"י שהיתה הריאה בהרות בהרות שחורות כדיו. ושאל לרבינו תם והכשיר. והא דאמרן [מ"ז ע"ב] כדיותא טריפה, היינו דהוי כולה או רובה כדיותא, אבל שחורה ככוחלא אפילו רובה כשירה. מקיפין בריאה ואין מקיפין בבועי.
תרי אוני דסמיכי להדדי (שלא) כסדרן, היינו רביתייהו וכשירה. וצריך לבדוק ברוקא או בפשורי שלא יצא הרוח. כך כתב רבינו יהודה שיר ליאון. ומיהו לשון (ה"ג) [הלכות טריפות] של רבינו גרשום. משמע דלא מצריך לה פשורי. כתב ר"י ופר"ח, קבלה רב מפי רב אפילו כסדרן תרי אוני באמצע ועיקרן מיפרקי מהדדי טריפה, וכל שכן אם דבוקות זו על גב זו. ורבותינו הגאונים כתבו, כיון דחדא סירכא על חברתה והיא (מבצבצא ורביתא) [מרביצה ומרבעתא], לא איכפת לן בההיא סירכא, דהיינו רביתייהו. ולא נתברר לנו פירוש דברי הגאונים, אם רוצים לומר שאפילו סרוכות זו על זו מותר אע"פ דמיפרקא מעיקרא וכל שכן זו בצד זו. ומסתבר דלגמרי חלוקין על קבלתו, כי בהלכות טריפות [רבינו גרשום ובה"ג של] רבינו יהודאי גאון וכן בדרב אלפס לא נמצא חילוק בין מיפרקן מעיקרן ללא מיפרקן. וגם מרבותי לא שמעתי מעולם [דבר זה]. וכל העולם ראיתי נוהגים היתר בדבר. וגם שמעתי שבארץ אשכנז אוכלין אותה אפילו מיפרקי מהדדי מעיקרן. וגם בהלכה לא מצינו חילוק בין מיפרקן מעיקרן. וגם בתשובות הגאונים משמע דלא כותיה. [או"ז סי' תיא עמוד קיב טור ב]. אונא הסרוכה באומא והיא אצלה, כתב רש"י שבא מעשה לידו ושאל את רבינו יעקב בר' יקר והתירה לו לאכול. וכן רבינו גרשום ופר"ח ורב נחשון ורבינו שמואל ורבינו יצחק בר יהודה וגם רב שר שלום, כולם מכשירים אונא באומא. ובמגנצא ובקלוניא נוהגים היתר כדבריהם. ור"ת אוסר וכן בתשובת הגאונים וה"ג ותשובת ה"ר משה זצ"ל והוא שנזכר בערוך עם שאר הגאונים. וכן נוהגים בכל [צרפת] ובגרמייש"א לאסור כדבריהם. וכן רבינו אליעזר הגדול ומר יוסף גאון ורבינו יב"א כולם אוסרים. פירש רבי' אב"י העזרי שאם נסרכו האומות זו בזו וכסדרן, או אונא באומא לדברי המכשירים אונא באומא, או נדבקו והעלתה צמחים נמי במקום הסירכא דכשירה. ומעשה בא לידו ושרי. כתב רבינו שלמה ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה, דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן הן. [או"ז סי' תיא עמוד קיג].
<h2>דף מז.</h2>
הני תרתי בועי דסמיכי ואין ביניהם אלא כחוט השערה של ריאה טריפה. אבל אם יש שם שני חוטין כשירה. וכן משמע מלשון רבינו גרשם, ויתכן [גם] לפירוש רש"י. אבל לפירוש ר"י מיירי שאין ביניהם כלל מן הריאה, אבל הכל לקוי מפני הבועא. חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סילווא ומברזינן ליה, אי שפכי להדדי חדא היא וכשירה, ואי לא תרתי אינון וטריפה. ודוקא בועי דמליא מוגלא, אבל צמחין קשין אפילו (סמכינן) [סמוכין] כשירה. בועא בשיפולי ריאה טריפה. פירוש בסוף האונות או בסוף האומות. [או"ז סי' תיא עמוד קיב].
אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה, תלתא מימינא דבהמה, והיא לימין הטבח כשהיא תלויה ברגליה ובני מיעיה כלפי הטבח. ותרתי משמאלה. אי חסר או חליף או יתיר טריפה. ולית הילכתא כותיה דרבא ביתרת. והני מילי דקיימי בדרא דאוני, אבל ביני ביני, כגון מלמטה לערוגה בעינוניתא דוורדא או בין הערוגות מלמטה או באמצע האומא על גבה שלא כסדר חיתוכא דאוני טריפה. אי אשכחינן בהמה דלית לה עינוניתא דוורדא, אומר רש"י דכשירה, וכד משתכח תרתי עינוניתא טריפה. ורבינו אפרים זצ"ל היה מכשיר כי משכחי תרתי עינוניתא. ולדבריו אם אין בבהמה שום עינוניתא דוורדא טריפה. ואינו נראה לר"י זצ"ל, אלא ודאי כדברי רש"י קיימא לן דתרתי עינוניתא הויא טריפה. ופירש רבינו אב"י העזרי, לא שנא שתיהן בימין לא שנא שתים אחת בימין ואחת בשמאל לא שנא עומדת מקמה לאונות או לאומות הכל טריפה. ועוד פירש מתוך הקבלה שאם נחלק העינוניתא לשנים ומחוברות מקצת למטה בעובי אצבע שכשירה. ופירש רבינו אב"ן בעינוניתא בצד ימין כשירה אבל בצד שמאל טריפה. ויש מרבותינו שמכשירין אפילו בשמאל. וכבר היה מעשה והכשירוה רבותינו שבשפירא. ורבינו יהודה ב"ר קלונימוס ב"ר משה שאל להרב ר' יצחק הלבן זצ"ל והכשיר. ור"י זצ"ל השיב שר"ת כתב בשם גאון אחד שאוסר, וגם אני לא אתיר עד שאמצא סמך לדבר. עד כאן דברי ר"י.
<h2>דף מז:</h2>
פירש רבינו אב"י העזרי בשם אביו רבינו יואל שבאונה של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש תחתונה שהיא עליונה, שאפילו מצא על גבה כטרפא דאסא נמי כשר. וכן הורה רבינו אב"ן. וכן העידו על זקנים הראשונים שהתירו בענין הזה. אבל בכל שאר האונות או באומות טריפה אפילו קודם נפיחה לא הוי כטרפא דאסא. אבל אם אפילו אחר נפיחה לא הוי כטרפא דאסא כשירה. [או"ז סי' תיא עמוד קיג].
דמיא לאופתא טריפה. פירוש נעשת לבנה כבקעת אי נמי דשיעא כאופתא. פרש"י היכא דלא מיחתכא בחיתוך הפרשה הפרש גמור וסדק כמין מראה הפסק ניכר בו כשירה. דלא שיע כאופיא הוה. וה"ג ור"ח ורבינו שמואל ב"ר חפני הכהן כולם פירשו דשיע כאופתא טריפה היינו חלקה ככותל הטיח בסיד שאין קמט נראה בו, אבל בקמט מעט כשירה. מעשה בריאה שהיו בצד ימין שתי אונות גדולות, והשלישית ניכר בה חיתוך גמור שהוא כדאי להכשיר על ידו, והיה בה עוד שנוי אחר, שלש אונות מצד שמאל. ואסרה רב אחד. והשיב ר"י, לא ידעתי מה ראה לאסור אם לא קיבל מרבותיו דקים להו בקבלה. כי נראה היתר גמור. ככוחלא כשרה כדיותא טריפה. ירוקה כמין עשבים כשרה, אדומה כשרה, ככבדא כשרה כדיותא טריפה. ככשותא כביעתא כמוריקא טריפה. [או"ז סי' תיא עמוד קיג טור ב].
אטום בריאה מייתינן סילוא ומברזינן ליה, אי אית ביה מוגלא כשירה. אי לא, מותבינן עליה רוקא או גילא או גדפא, אי מבצבצא כשירה, ואי לא טריפה. הריאה שנתקררה ואינה עולה בנפיחה מחמת כן, יתננה במים פושרים עד שתתחמם. ואם תעלה בנפיחה כשירה. וכן פעמים שהליחה סותמת הסימפונות מן הריאה ואינה עולה בנפיחה. אז יהפכנה, הערוגות למעלה והקנה למטה, ומנענע ביחד כדי שתוציא הליחה שבקנה ובסימפונות. ואם אז תעלה בנפיחה כשירה. קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה כלום. [או"ז סי' תיא עמוד קיג טור ב'].
ריאה שנשפכה כקיתון כשירה, דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. [גליון] והוא דקיימי סימפונהא. והיכי עבדינן מייתינן צעא דקוניא, ושפכינן לה בגווה, אי אית סורייקי חיוורי טרפה ואי לא כשירה. ואם חסרה הריאה מבחוץ, שנראה כמין קמט וסדק וחסרון, אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים יש שרצו לטרוף. והשיב ריב"א דטעות הוא בידם וכשירה. וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן. ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים, אע"פ שמחזקת רביעית הלוג חלל החסרון, כשירה. ריאה שנראית יפה, אך נופלת ומתפרקת כשמגביהין אותה נימחת כעין (המסס) [המסמסה] טריפה. [או"ז סי' תיא עמוד קיג טור ב].
<h2>דף מח.</h2>
ניטלה האום כשירה בספר זקן איזהו אום כל שהוולד מונח בו. נימוקה פסולה ונחתך כשירה. ניקב פסול. נימוק הוולד במיעיה ונעשת עצמות כשירה. ניקב בית מי רגלים או שניטל, דהינו שלחופית, שמי רגלים מונחים בו, בין בזכר בין בנקיבה טריפה. וכתב רבינו [אב"י] העזרי שאם ניטל בעוף המעי במה שמונחת הביצה כשירה. ופר"ת וכן ר"י פסקו בעוף לאיסור. כבד שהתליע כשירה. [או"ז סי' תיא עמוד קיד].
ופירש רבינו אב"י העזרי שאם האומה סרוכה לדופן ולא בחזה, בין יש צמחים בריאה בין אין בה צמחים במקום הסירכא, מביאין סכין דק וחריף ומפרידין הסירכא מן הריאה, ואין מניחין מבשר הצלע כלל עם הריאה, ורואין אי איכא ריעותא בדופן שיש מכה בדופן או נשבר צלע, תלינן הסירכא בדופן ולא בריאה וכשירה. ובלבד שיתן על מקום הסירכא גילא או רוקא, אם תעלה אז בנפיחה כשירה, לא שנא סביך בבישרא שבין הצלעות או בעצם או בקרום דק החופה את העצם. ואי ליכא ריעותא בדופן אין תקנה בנפיחה וטריפה אפילו (בין) [אין] בה צמחים. אבל האונות שהן שלש מימין ושתים משמאל, אם דבוקות בצלעות או בבשר שבין הצלעות בין בגגן בין בשיפולן, ואפילו וודאי ניקב, חותכין הסירכא עם מעט בשר הדבוק בו, ומניחין הבשר או (האום) [הקרום] עם הריאה, אם יעלה בנפיחה כשיתן עליו רוק או גילא כשר, ואם לאו טריפה. כן קיבל רבינו [אב"י] העזרי מפי אביו רבינו יואל. וכן פסק ראב"ן, וכן פסק רשב"ם. וכן מורי רבינו אב"י העזרי. מעשה בא לפני רבינו [אב"י] העזרי באומא הסמוכה לדופן בצד ימין, ולא היה ריעותא בדופן, ולא היה בריאה כי אם שתי אונות, והבין בענין כי מקום הסירכא היה ראוי להיות אונא ולא אומא, אף כי לא היה שיעא כאופתא אותו מקום אצל האומא וקצת חתוכה היה ניכר מעט מלמעלה של מקום הסירכא והכשיר. ומזה יש להבין נמי אשמאל כשאין לה (אין) אלא אחת. כתב רבינו יהודה שיר ליאון בשם רבינו תם דעד חוט שמנקרין מן החזה נקרא דופן דהיינו סוף הצלעות. אבל משם ולמטה כלפי [הקרקע] נקרא חזה ולא הוי בכלל דופן לענין ריאה שניקבה, ואינה סותמה. וקיבל רבינו [אב"י] העזרי מפי אביו רבינו יואל הלכה למעשה, כל שכנגד חיתוכא דאונא, אפילו השלם שלא נחתך, עד מקום המכוון כנגד השדרה גבא דאוני דינו כמו החתוך, וכן הלכה. והאונות העליונות הסמוכות לגרגרת ודרכן ליפרד מן הגרגרת, אם נסרכות לגרגרת טריפה. [או"ז סי' תיא עמוד קיד]. ושתי ערוגות של ריאה שהן אומה אחת מכאן ואחת מכאן, וביניהם סמפון ושמנונית שהוא דבוק בשדרה, ונמצא סירכא דריאה באותו סימפון. אם דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה, אמרינן "כך נבראות". ואם מפוצלות זו מזו אפילו במעט וחוזר ודובק, אמרינן הא ודאי סירכא ואין לה בדיקה וטריפה. עכ"ל ה"ג. ורבינו אב"י העזרי קיבל מפי אביו רבינו יואל שאם אינו יכול להכניס אצבעו ביניהם ומופרד למעלה מעט מן הגרגרת שניכר החיתוך כשר, שכן גידולו. ואם יכול להכניס אצבע ביניהם זהו ענין סירכא וטריפה. וכן פסק רבינו אב"ן גבי שומן היורד בין הערוגה ששיעורו באצבע. וגם רב נחשון גאון פסק כן. וכבר בא מעשה לפני רבינו אב"י העזרי באונא שאצל שומן הלב שהיתה למטה דבוקה לשומן הלב דרך גידולה. ולא היה יכול להכניס אפילו מחט. ומ"מ היה דבוק יותר מכדרכו. והכשיר מטעם [זה]. והסכימו שאר רבותינו לדבר זה. ורבינו אפרים ב"ר יצחק היה מכשיר כשערוגות סרוכות לשומן שביניהם ורשב"ם מטריף. ואם נסרכו האומות או האונות בחזה לפנים מן הגיד שמנקרין החזה כלפי החזה טריפה. ויש שמחמירים ואומרים שאף (כל) [על] הגיד ממש דינו כחזה וטריפה וכן בשתי צלעות הקטנות התחתונות הניתנות לכהן עם החזה דינן כחזה וטריפה. כך פסקו פר"ח ור"י אלפס ורבינו שמואל בן חפני הכהן וראב"ן. אך רש"י אומר צלע מכאן מימין וצלע מכאן משמאל הרי הוא כחזה. ופר"ח פירש שתי צלעות מימין ושתי צלעות משמאל הוא בכלל חזה. וריאה שנסרכה לשומן הלב, אם דבוק בשומן השדרה טריפה. [או"ז סי' תיא עמוד קיד טור ב]. וכשהטבח מכניס ידו לבדוק יזהר פן ינתק הסירכות, אך בנחת יוליך ידו בין ערוגות ואונות ובין צלעות. ואם ימצא חוטין בריאה (הסמוכה) [וסמוכות] בחזה או בצלעות ומתפרקין מאיליהן ואין מקומן ניכר, אינן אלא רירות. ויבדוק בריאה אם האומות או האונות סרוכות בחצר הכבד או בשומן הלב או בגבי הלב, בין בשיפוליהן בין בגביהן אפילו כחוט השערה טריפה. ואין לה בדיקה בנפיחה ולא בענין אחר. ופעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאונות ולאומות ולעינוניתא דוורדא. ומותר לאחוז בקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה, אם ינתק אז הסירכא מאיליה כשירה אבל לפסוק ביד חלילה. מעשה בבהמה שהיתה שמינה ביותר והיו מובלעים ראשי האונות ומכוסין קצת ודבוקין בתוך שומן הלב מחמת רוב החלב, והפרידה רבינו יואל השומן מן האונות והיה נפרד, ולא היה נשאר כלל דילדול מן השומן לריאה, והיתה הריאה יפה מאד ובריאה ועולה בנפיחה. והכשירה. דבוק לשומן הלב ונפרד יפה בלי דילדול כשירה, ובנפיחה דגילא או רוקא. היכא דדבוקה כל הריאה לדופן בלי סירכא. והוה כעין עור ורקבובית המכסה את הריאה, לבד קרמא עילאה ותתאה של הריאה עצמה, (ו)מוציאין ומפרידין אותה מן אותו העור ובדקינן לה בפשורי, אי מבצבצא טריפה, ואי לא כשירה. ואם האונות סרוכות זו לזו כסדרן או סרוכות וסבוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות, מנפחינן לה כשהיא סבוכה בצלעות אי נמי גוררין הסירכא מעל הצלעות עם הבשר, אם עולה בנפיחה כשירה. [או"ז סי' תי"א עמוד קיד, קטו]. העלתה צמחים אפילו גדולים, ואפילו כבר הוקשו כסלע, אך אין מראיהן דומה לריאה אלא דמיא למוגלא, כשירה.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה, אם אותה הריאה שלימה לפנינו, ואין הריאה נקובה מבחוץ, ואין רוח יוצא ממנה, כשירה. דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. אבל אם נחתכה הריאה קודם שבאתה לפנינו, חיישינן דילמא אי הויא הריאה קמן הויא נקובה. סימפונא דאינקיב חד לחבריה טריפה, אבל אם ניקב לאחר פיצולו ברחוק, בשר הריאה שהוא רך נכנס בו ומגין עליו. הדורא דכנתא דאינקיב לחבריה, חבריה מגין עליו וחלב טהור סותם. מחט שנמצאה בסימפונא רבא דריאה, ודאי כשירה היא. מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא, חזינן אי קופא לגיו סימפונא נקיט ועאל. ואי קופא לבר נקובי (נקיט) [נקיב] ועאל. והני מילי באלימא, אבל בקטינתא אע"ג דקופיא לגיו, נקובי נקיב ועאל.
<h2>דף מט.</h2>
מחט דאישתכח בסימפונא רבא דכבדא כשירה. ואומר ר"י, אם נמצאת בשאר סימפונות של הכבד אין להכשיר. גרעין תמרה שנמצא במרה כשירה. והני מילי דדיקלא, אבל דזיתא מינקב נקיב ועל אמרינן וטריפה דמבזע בזע כמחט. [או"ז סי' תיא עמוד קטו טור ב]. ריאה דניקבה היכא דממשמשא ידא דטבחא, כגון במצר החזה או נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה, תלינן וכשירה. פסק ר"י דריאה דאיתפקא בלא בדיקה ואין סופה ליבדק, סמכינן ארובא ולא נחזיקנה בטרפות. וכן פר"ח וכן הרב רבי אליעזר ב"ר יצחק מבהם. אבל רבינו יצחק ב"ר יהודה אסר, וכן רבינו ששון המורה, וכן ה"ג. תולעים היוצאים מן הריאה, אחר שחיטה פריש וכשירה. ועוף שקורין פלומיון ויוצאים תולעים מקרקבן שלו, הכשירו רבינו שמואל ב"ר יהודה. והעיד על אביו שאכלו. וגם רבי אליעזר הגדול ורבינו קלונימוס היו אוכלים אותו. [או"ז סי' תיא עמוד קטו טור ב, קטז טור א].
ואי נקיבא היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן. פרש"י דהיינו במצר החזה או בכל מקום שיודע שיוכל לתלות, כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כן נמצא שם נקב, עכ"ל. [או"ז סי' תיא עמוד קיב].
<h2>דף מט:</h2>
ניקבה הקיבה. אחר שמסירין חלב שעל הכרס יש קרום על הכרס. ותחת אותו קרום יש חלב דבוק לכרס. ואסרו רבינו אפרים, וכן אנו נוהגין לגוררו. ורבינו יואל מתיר, וכן נהגו הקדמונים גדולי רינוס זצ"ל ולאכול כל הדבוק לכרס עד הטחול. ומה שמצד הטחול ותחת הטחול סותם, כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב, אי נמי כגון נקב שעל קנה הלב, דודאי קנה הלב אית ביה נקובי נקובי וחלב טהור אדוק בו והויא סתימה מעליא. חלב טמא אינו סותם, כגון כרס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמו, אינו סתומה. וחלב חיה שכנגדה בבהמה טמא אינו סותם נקב שבריאה. שומן הדבוק בקרקבן של התרנגולת סותם. חלב העשוי ככובע, דהיינו שעל הטבחיא, והוא עשוי קרטין גדולין עגולין כמין כובע, אינו סותם. וכן שומן הלב אינו סותם אם ניקב הלב או הריאה בסמוך.
<h2>דף נ.</h2>
הקיבה עשוי כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא, ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא. דאקשתא אינו סותם. דאייתרא סותם. ותרוייהו אסירי לדידן דבתר בני בבל גרירינן. וחלב הכרס שנחלקו בו רבינו אפרים ורבינו יואל, טוב להחמיר ולומר לדידן דלא סתים. בני מיעיים שניקבו וליחה האדוקה בהם בכח מבפנים סותמתן טריפה. [או"ז סי' תיג]. מקיפין בבני מיעיים, ויש למשמש בנקב האחרון כדרך שמישמשו בראשון, אולי ידמו. מקיפין בריאה ואפילו בבהמה אחרת מגסה לגסה ומדקה לדקה. ורש"י פירש הכל באותה ריאה מאומה לאומא ומאונא לאונא. חלחולת שניקבה שלא במקום הדבק במשהו. ומקום הדבק שניטל כולו כשר. רק שישאר כמלא בטדא, פירוש אצבע. בשור הגדול די בכך. ובערוך פירש ארבע אצבעות. [או"ז ס"ס תיג].
<h2>דף נ:</h2>
הכרס הפנימי שניקב או שנקרע רוב החיצונה. איזוהי כרס הפנימי במערבא אמרי כל הכרס כולו זהו כרס הפנימי. ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. זהו קרום עב העובר על כל החלל, וישנו מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא בצלעות החזה. ורובו תחת אותו קרום. ורואין כמה יש מן הקרום כנגד רוב הכרס. ואם נקרע שם רובו, מה שיש שם מן הקרום, טריפה. רבה בר רב הונא אמר מפרעתא. פירוש צד הכרס הרואה פני הקרקע, הנראה מיד כשפותחין את הבהמה. אותה להוציא בני [מעים] ורש"י [כתב] דמספיקא עבדינן כבני מערבא. ור"ח פסק כרבה בר רב הונא, דאמימר דהוא בתראה קאי כותיה. [או"ז סי' תיד].
המסס ובית הכוסות שניקב זה או זה הנראה מבחוץ, לאפוקי אם ניקבו במקום חיבורן שהנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה, שאז היא כשירה. ואיירי בנקב שלא על ידי מחט. ת"ר מחט הנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה אם אין קורט דם כנגד פי המחט מבחוץ. ופרש"י מצד אחד שהוא תחוב בעובי ולא ניקב [נקב] מפולש. שהעובי סותמו ומגין. משני צדדין טריפה, שהנקב מפולש ואפילו אם אין שם קורט דם. אבל בהמסס אפילו בצד [אחד] טריפה, שדופנו דק וחוששין שמא נקב מפולש היה ונסתם. ורבינו אב"י העזרי קיבל מאביו רבינו יואל דבנקב שעל ידי מחט אפילו מפולש בעינן קורט דם אך שזהו חילוק מצד אחד בעינן שיהא הדם כנגד חודו של מחט, אבל בשני צדדין אפילו דם סביב הנקב טריפה. והיכא ששטפו הכרס במים או מלחוהו עד שלא נמצא המחט, נסתפק רבינו אב"י העזרי אי תלינן להקל כמו בריאה ובזאב, או אי אמרינן דם היה והמים או המלח העבירוהו. ומחט הנמצא חוץ לכרס בחלל, פשיטא שהיא טריפה, דנקובי נקיב ועייל. [או"ז סי' תטו].
<h2>דף נא.</h2>
בהמה שנפלה מן הגג בדלא ידעה או שרצצתה חברתה ועוף שדרסה או טרפה בכותל, לשניהם דין אחד. אם שחט מיד טריפה. אבל אם שהתה מעת לעת או שעמדה אפילו מיד כשירה. וצריכה בדיקה ככל מיני טריפות לבד בסימנין. וה"ה אם עמדה ושהתה תרוייהו אעפ"כ צריכה בדיקה. הלכה אפילו בדיקה לא בעיא. ועכשיו בימינו שנתמעטה התורה ואבדה החכמה משבח אני את העצלנים שלא יסמכו על חכמתם לבדוק ואל יורו לאחרים להקל ויקבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה. [או"ז סי' תטז]. היכי דמי נפילה אם דרך לפניה נפלה מעומד, אפילו לא נפלה אלא בגובה ששה טפחים, דהא מכרס לארעא ארבעה, הרי נפלה בגובה עשרה טפחים. ואם דרך גילגול נפלה צריך שתפול בגובה עשרה טפחים. הניח בהמה על הגג ובא ומצאה למטה, אפילו גבוה עשרה טפחים. אין חוששין לה לריסוק איברים אפילו לא עמדה ולא הלכה אין להצריכה לא שהייה ולא בדיקה, דאמרינן אמדה נפשה וקפצה. בהמה שרגליה האחרונים נגררים אחריה, אמרינן שיגרונא נקיט לה, ואינה צריכה בדיקה. זכרים אילים המנגחים זה את זה, אין חוששין משום ריסוק איברים. נפיל לארעא מתוך נגיחותיהן ודאי חוששין. הני דיכרי דגנבי גנבי ומשליכין אותן למעלה מכותלי החצר, אין חוששין משום ריסוק איברים, דשדו להו אמותנייהו. ואי אהדרינהו מחמת יראה חיישינן. אבל מחמת תשובה אמרינן תשובה מעלייתא עבדי. בית הרחם אין חוששין משום ריסוק איברים. ויכול לשחוט עגל מיד אחר שנולד אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו, ואפילו לא ננער לעמוד. וכשמפילים שור לארץ לשוחטו אין בו משום ריסוק איברים. מעשה בשור שנפל על גבי קרקע מפני שמעדה רגלו ולא הלך מחמת נפילתו. והורה ר"י כי אין לחוש לריסוק איברים. [או"ז סי' תיז]. אדם שמכה בשבטו על ראש הבהמה והולך לו השבט על כל אורך השדרה עד זנבה, או מזנבה לראשה, אין לחוש משום ריסוק איברים. ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיישינן. אי מחייה לרוחב הגב חיישינן. נסתפק רבינו שב"ט ברישא דלא חיישינן אם צריכה פירכוס.
<h2>דף נא:</h2>
עוף שנחבט על פני המים, כיון ששט מלא קומתו ממטה למעלה או שהקדים לעצים המושלכים בנהר, ובמיא דקיימי אפילו ממעלה למטה דיו. גלימא מתוח חיישינן. לא מתוח או עף מיעף לא חיישינן. איזלא, פירוש רשת, דמיקרבי קיטרי חיישינן. מרחקי קיטרי לא חיישינן. כיתנא דדייק ונפיץ לא חיישינן, דייק ולא נפיץ חיישינן. כיתנא דעביד ביזרי שעדיין הגבעולין שבהם מחוברים (לא) חיישינן. ואי לא עבדא ביזרא [לא] חיישינן. כיתנא דעביד בטוני חיישינן. ואי לא עבדינן בטוני לא חיישינן. דהאי גיסא ודהאי גיסא של המשוי לא חיישינן. ואם יש קשרים שהמשוי קשור בהם חיישינן. רקתא של פשתן חיישינן. דקדקתא לא חיישינן. נברא חיישינן. חלקוה לרצועות אחר שנתייבש לא חיישינן. (ועיקר) [ור"ח] פירוש נברא, עיקר של דקל חיישינן, עלין של דקל לא חיישינן. קיטמא נהילא חיישינן, לא נהילא לא חיישינן. [נ"ב ע"א] חול הדק לא חיישינן, חול הגס חיישינן. אבק דרכים חיישינן, חיטין כוסמין ושיפון חיישינן, שעורין ושיבולת שועל לא חיישינן. כל מיני קיטנית לא חיישינן, לבד מחימצי וחפצי, חפצי פירוש עדשים. ורבינו אב"י פירש חיפצי עפצים. כללא דמילתא כל מידי דמישריק לא חיישינן דלא מישריק חיישינן. עוף ששתי כנפיו דבוקין לדבק שעל הקלונסות חיישינן, דבוק בכנף אחד לא חיישינן. [או"ז סי' תיז].
<h2>דף נב.</h2>
נשתברו רוב צלעותיה בלא שום נפילה, דהיינו שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת (עשרה) מכאן מחציין כלפי השדרה, ובצלעות גדולות שיש בהם מוח, דהיינו שכלפי הצואר, טריפה. אמר עולא, בן זכאי אומר נעקרו ברוב צד אחד. ורבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. אמר שמואל נעקרה צלע מעיקר טריפה. פירוש בוכנא ואסיתא, דהיינו שנעקר מן החוליא עם הצלע חור של החוליא שהצלע נכנסת בו ומחוברת שם. [או"ז סי' תיח]. גולגולת שנחבסה ברובה בין בבהמה ובין בעוף ברוב היקיפה או ברוב גובהה. פי' מן כנגד המצח למעלה עד יותר מאמצעה, או מן העורף עד יותר מאמצע גולגולת הראש. [או"ז סי' תיט].
<h2>דף נב:</h2>
כל חיה שהיא למעלה מן הזאב, כגון אריות ונמרים ודובים ודכותייהו, כשרודפין בהמה גסה וחיה גסה וכל שכן דקה ועוף, טריפות. ואפילו אינו ניכר הנקב אלא האדים בשר כנגד בני מעים טריפה. ודרוסת הזאב בדקה אבל לא בגסה. וחתול ונץ ונמיה יש להם דרוסה בגדיים וטלאים במקום שיש מצילין. והצלת עצמה כהצלת אחרים דמי, וטריפה. ויש דרוסה לשועל, ואין דרוסה לכלב. וחולדה יש לה דרוסה בעוף הגס, אבל באימרי אפילו זוטרי אין לו דרוסה. ונץ יש לו דרוסה אפילו בדרבה מיניה. ושאר עופות טמאים בדכותייהו דוקא.
<h2>דף נג.</h2>
אין דרוסה אלא בצפורן של יד ולא בשן ובציפורן של רגלים האחרונים. ואין דרוסה אלא מדעת. ואם פסקן לידיה קודם ששלפה לא הוי דרוסה וכשירה, דבהדי דשליף שדי זיהריה. כל עוף טהור אין לו דרוסה. ספק אם נכנס חתול לבין התרנגולין ספק לא נכנס [אימור] (אמור) לא נכנס. ואי חזינן דנכנס וספק כלבא ספק שונרא, אימור כלבא. ודאי שונרא וקטעיה לרישיה דחד מינייהו אימור נח רוגזיה ולא חיישינן בשאר. נכנס ושתיק, אימור שלמא שוי. איהו מעוי ואינהו קא מקרקרן, אימור בעותי מיבעתי אהדדי. בכל הני לא חיישינן. אבל איהו שתיק ואינהו מקרקרן, בזה חוששין לספק דרוסה. וארי שנכנס לבין הבהמות ונמצא ציפורן אפילו יבשה בגבו של אחד מהן או שנמצא מקום ציפורן בגבו של אחד מהן חיישינן. ספק קניא ספק שונרא, אימור קניא.
<h2>דף נג:</h2>
דרוסה שאמרו צריך בדיקה כנגד בני מעים. והאידנא לא בקיאינן בבדיקה ולא בדקינן. התיר ר"ת דרוסת הזאב ברוב, דניכבשינהו ונידייהו, וכל דפריש מרובא פריש. ואור"י שאין להתיר אלא היכא דפירש מאיליו, כגון נמצא ביד גוי אבל אם נאסר מתערובת ופירש לא אמרינן מרובא פריש. טוב להחמיר והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף נד.</h2>
יש עיקור סימנין לעוף. שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמט, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. אמר רב שמוטה ושחוטה כשירה ורבי יוחנן אמר יביא ויקיף. וכתב רבינו אב"י העזרי אנן דמהדקינן בעור אחורי העורף בשעת שחיטת עופות כדי שלא ישמטו הסימנין הנה והנה, היינו נמי תפס, ואפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ואסור. פרק מפנין [קכ"ח ע"ב] אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת ליכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי מדלי להו דילמא מוקים להו לטופרה בארעא ועקר להו לסימנין. ה"ג אי עביד תותי חילפתא בגבבא דעמרא לידע דעקרא סימנין וטריפה. ואם נעקר אחד מן הסימנין לגמרי מן הלחי טריפה.
בהמה שהכישוה במקל על גיד הנשה או על הכוליא, אפילו מתה מחמת מכה זו כשירה. אבל בחץ איכא למיחש לפיסוק גידין ולנקיבת האליה. [או"ז סי' תכ].
אלו כשירות בבהמה, ניקבה הגרגרת בלא חסרון כאיסר האיטלקי. או שנסדק לאורכה אלא נשתייר בה חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה. ניפחת הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה כשירה, ואפילו איפסיק ניביה עד איעכיל ניביה, שיהא נרקב ונתמסמס אותו גיד שבראשו שמחובר לעצם וקטן הוא מאד. [או"ז סי' תכא].
<h2>דף נה.</h2>
ניטלו הכליות כשירה. לקתה בכוליא אחת טריפה. פירש"י כגון דמליא מוגלא. ונראה דמכת חרב דינה כמוגלא. והוא דמטי לקותא למקום חריץ, פירש רש"י אותו לובן שמסובך למתנים. והיינו אותו חוט שבכוליא שבו הוא תולה במקום שנראה חלב והגידין מעורין שם. והוא אמצע הכוליא. ובשערים [ד]רבינו שמואל בן חפני הכהן כתוב, לקתה בכוליא אחת בלא מוגלא ולא הגיע למקום חריץ כשרה, אבל במוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טריפה. וכן נראה לרבינו אב"י העזרי. ואומר שאם נבקעה לשנים שהיא טריפה. ואם אין לה אלא כוליא אחת או שהיו לה שנים או שלשה כשירה. וכוליא שניקבה כשירה. ואם יש מים זכים בכוליא כשירה ואפילו הגיע למקום חריץ. ואי עכירי או אפילו צלולין וסריחי טריפה. ואם יש דם בכוליא כשירה. וכוליא של איל נמצאת באשפירא, ולא היה בה בשר כלום, כי אם היתה מליאה מים צלולין, רק שבמקום הלובן שלם היה. והכשירו. ובכוליא של פרה היתה [שלפוחית], וניכר בטוב מקום חריץ. והכשירוה רבותינו שבמגנצא. ואם היתה מכה על הכוליא [מגבה] חותכין הכוליא לשנים, ואם אין בה מכה מבפנים כשירה. הכוליא שהקטינה מאיליה, בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה בינונית כשירה, פחות מכאן טריפה. ואם היו שתים או שלש כליות והקטינו היתירות ונשארו שתים כהילכתן שלא הקטינו כשירה. [או"ז סי' תכג].
<h2>דף נה:</h2>
ניטל הטחול טריפה. ניקב אפילו נקב רחב כאיסר, בקולשיה כשירה. בסומכיה, דהיינו כל מה [שהוא] דבוק בכרס ולא יותר, טריפה. ואם נשאר מן הטחול שלם שלא ניקב כשיעור עובי של [דינר] זהב כשר. אם נקרע או נימוק או שלקה בשינוי מראה, ונשתייר בריא כשיעור עובי דינר זהב בסומכיה כשירה. ואי משתכחי תרתי טוחלי כשירה. מעשה בא לפני רבינו אב"י העזרי שהיה הטחול נפוח בקולשיה כראשו של תינוק, והיה הנפח מלא מים זכים, והוציא המים ונמצא שלם מכל צד, שלא ניקב, והכשיר. ואפילו אם היו המים סרוחים אמר שהיה מכשיר. ואמר שאמר לו רבינו אליעזר ממיץ בשם רבינו תם, דכל מקום שהיא טריפה על ידי נקב, אפילו לא ניקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה. [או"ז סי' תכב].
ניטל לחי התחתון מעל הבשר והסימנין מחוברין בבשר כשירה. והוא שיכולה לחיות על ידי הלעטה והמראה. הלעטה מקום שיכולה להחזיר. המראה מקום שאינו יכולה להחזיר [וכן הדין בעוף שניטל חרטומו]. [או"ז סי' תכד].
חרותא, פירושה שצמקה ריאה שלה. בידי שמים, פירוש שנתפחדה על ידי רעמים, כשירה. בידי הבריות טריפה. ואי מספקא לן, בקייטא מייתינן משיכלי חיורי ומלינהו מיא קרירי. בסיתוא מייתינן משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי, ואנחינהו מעת לעת. אי הדרו בריא כשירה, ואי לא טריפה. וכן דין עופות. [או"ז סי' תכה].
הגלודה, שניטל עורה מחמת שחין או מחמת מלאכה. אמר שמואל אם נשאר בה ברוחב סלע על פני כל אורך השדרה כשירה, רבה בר בר חנה אמר מקום ראשי הפרקים, רבי אלעזר בן אנטיגנוס אמר משום רבי ישמעאל בר' ינאי מקום טיבורו. פר"ח הלכה כשמואל וכר' ינאי. והאלפסי כתב דנקיטינן כשמואל דמחמיר מכולהו. וכתב רבינו אב"י העזרי כדבריו סברא. ואם ניטל העור מעל השדרה כולה, ושאר העור קיים, אזלינן לחומרא, דהא ניטל מקום טיבורו לבדו או ראשי פרקים לבדן סלקא לה בתיקו ואזלינן לחומרא. ועוף שנגלד דינו כבהמה. [או"ז סי' תכו].
<h2>דף נו.</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, שנשתנה מראיתו על ידי האור, כגון לב וקורקבן שהוריקו, וכן כבד שהוריקה כנגד בני מעים. ושיעור ירקותו במשהו כשיעור נקובתו. וכן דין דקין שהאדימו. וה"ה דהאי טריפות שייך בבהמה. אדומין שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשירה. וכן ירוקין ששלקן והאדימו וחזרו והוריקו כשירה. וראוי להחמיר בזה בבהמה מספק היכא דנודע שנפלה לאור. ואדומין ששלקן והוריקו או ירוקין ששלקן והאדימו טריפה. ואפילו נודע שנפלו לאור אין צריך לשולקן אולי ישתנו, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. מכאן כתב רבינו אב"י העזרי, היכא דלא ידעינן בבירור שנפלה לאור, אפילו נשתנו המעים כשירה. [או"ז סי' תכח].
כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף. ויתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. ודוקא בעוף של מים או באווזים דידן דשכיחי במיא. אבל שאר עופות שנשבר בהם עצם של מוח או שהכתה חולדה על ראשה צריך בדיקה אם ניקב הקרום. ולפי שאין אנו בקיאים עכשיו לבדוק לא חששתי [לבאר]. [או"ז סי' תכז]. ניקב הקרקבן ניקבו הדקין [טריפה].
<h2>דף נו:</h2>
נמרטו כנפיה, דהיינו נוצה גדולה שעל כל גופה, כשירה. ור' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה, היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים, פסולה. ורבינו יואל אסר כל עופות משום שרץ כל זמן שלא גדלה עליהן נוצה גדולה שעל כל גופה.
ניטלה הטרפחת בעוף טריפה. ניטל הזפק טריפה, ניקב כשירה. גגו של (ושט) [זפק] נידון כוושט בנקב משהו. היכא אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. פרש"י מקום שהוא מתחיל לימשך, דהיינו מן המיצר ולמעלה. ואבא מרי קיבל מרבינו אב"י העזרי זצ"ל שקיבל מרבינו יואל אביו זצ"ל שקיבל מריב"ם זצ"ל, כשמושך ביד אחת הוושט וביד אחרת המעי היוצא לצד הקורקבן, כל שנמתח (של) עמו של וושט, וכן לדקין נידון כוושט וכמעי להטרף במשהו. והיינו "מה שכנגדו למעלה". אבל מה שתולה למטה אינו נמתח ולא התחתון. ואפילו לפרש"י נראה דהמעי ההולך לקורקבן הוי מקום שנמתח, ודינו כקרקבן בנקב משהו. [או"ז סי' תכט].
יצאו בני מיעיה ולא ניקבו כשירה. ואם היפך בהם מכמות שהיה זה למעלה וזה למטה, טריפה. מעשה בא לפני רבינו אב"י העזרי ששחטו אווז אחד, וכשקרעוהו מצאו מעיו שהיו מונחים בין עור לבשר. והגידו לו שהיה הולך בטוב סמוך לשחיטה, וגם שלא היה תפור במקום שקרעוהו, והכשיר. [או"ז סי' תל].
<h2>דף נז.</h2>
שמוטת ירך בעוף (כשירה) [טריפה] ואפילו לא איעכל ניביה. שמוטת גף בעוף תיבדק הריאה. פירוש מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה. אם הרוח יוצא טריפה, ואם לאו כשירה.
<h2>דף נז:</h2>
אמר רב הונא סימן ספק טריפה בזכר י"ב חודש, ובנקיבה כל שאינה יולדת. הא אם ילדה אפילו תוך י"ב חדש כשירה. [או"ז סי' תלא, תלב].
<h2>דף נח:</h2>
בהמה שאין [לה] אלא רגל אחת או שיש לה שלש ברגלים שלפנים כשירה. אבל ברגלים האחרונות, אם יוצאות למעלה מן הארכובה ומגיעות בארץ ומהלכת על שתיהן טריפה. ואם אינן נוגעות או שהאחת עומדת במקומה והשניה שלא במקומה או שיוצאות למטה מן הארכובה, בכל הני [חשיב] דילדול בשר בעלמא וכשירה. בהמה שנמצא בה תרי סניא דיכי, מה שקורין בלשון כנען איליטו, טריפה. ואי שפכי להדדי כשירה. כמין קנה בשר היוצא מבי כסא להמסס טריפה. העיד ר' נתן בר שילא ריש טבחיא דציפורי לפני רבי על שני בני מיעים היוצאים מן הבהמה כאחת דאית לה תרי הדורי דכנתא, ושניהם יוצאים מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעית שהיא טריפה, וכנגדן בעוף כשירה, דעוף זימנין דהוי הכי. וי"מ שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקורקבן קנה של מיעים אחד (ובחוט) [ובראש] הקורקבן יוצאים בני מעים גמורים. ואם יוצאים במקום אחד סמוך זה לזה, וקודם שיגיע למקום הדבק סמוך לנקב הרעי כשיעור אצבע מתחברין, כדי שיהא הריעי יוצא ממקום אחר, כשירה. ויש גאונים אומרים באורך אצבע שלישית שנקראת אמה. וראב"ן כתב, אירע מעשה במגנצא שבא לפני רבינו אליקים חמי ושאר רבותינו, ואני עמהם, מעי של כבש שהיה יוצא מן הדקין באורך אצבע. והיה סתום בסופו, והריעי נכנס לתוכו ויוצא מתוכו אל הדקין. והסכמנו כולנו להתיר. ומתוך כך פי' שבעוף שני מעים יוצאים מן המיעי הארוך היוצא מן הקרקבן. זהו שני מקומות שטריפה בבהמה. ואם יוצאים במקום אחד מצד אחד זה אצל זה וכלין עד כאצבע דהדרי והיו למיעי אחד, כשר. [או"ז סי' תלג].
אחוזת דם והמעושנת והמצוננת ושאכל הרדופני או צואת תרנגולים וכלבים או ששתה מים מגולים, כשירה. אכלה סם המות דאדם או שהכישה נחש או כלב שוטה מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות. הלעיטה קורט של חילתית טריפה, עלין של חילתית כשירה. [או"ז סי' תלד, תלה].
<h2>דף נט.</h2>
כל שיש לו סנפיר וקשקשת דג טהור ורבי יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד. יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. יש לו קשקשת וסנפיר דג טהור. [או"ז סי' תלז, תלח].
<h2>דף סג:</h2>
לוקחין בצים מגוים ואין חוששין לא משום טרפות ולא משום נבילות, וכגון שרואים סימניהם דמעוף טהור נולדו. ואלו הם סימניהם, עגולה ככדור בעובי, וראשה אחד כד וראשה אחד חד, וחלמון מבפנים. וגם הגוי אומר של פלוני הם וטהור הוא. אבל שני ראשיה כדין או חדין, חלמון בחוץ וחלבון בפנים, אז לא יסמוך על דברי הגוי, דודאי משקר. והוי כביצי שאר עופות. אבל ביצים של תרנגולת שלנו, אומר ר"י דמותרין הן, ואין לחוש לכלום. אין מוכרין ביצה טריפה לגוי אלא אם כן טרופות בקערה, דתו לא זבין ליה ישראל מיניה. אומר ר"ת שיש להתיר דגים שאין להם סנפיר וקשקשת על ידי סימני עובריהן וסימניהון כסימני ביצים עגולים בעובי ככדור, וראש אחד כד וראש אחד חד. ואע"ג דר"י דוחה ראייתו. מ"מ מסתבר כדברי רבינו תם זצ"ל. [או"ז סי' תלו].
<h2>דף סד.</h2>
חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ואם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ. וביצה טהורה שיש בה אפרוח גמור צריך ששים לבטלה, שהבשר נותן טעם, ונבילה היא. אבל ריקמה בעלמא ועדיין לא נעשית בשר לא אסירא כי אם מדרבנן, ובטילה ברובא בעלמא, ולא בעיא ששים. קיבל אבא מרי מרבינו אב"י העזרי בשם רבינו אליעזר ממיץ, דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו התחלת ריקום אפרוחים, הוא דוקא אסור מתורת דם. אבל אם מלא דם וניכר בו התחלת ריקום אפרוח, אבל לא נרקם ממש שיהא כאפרוח, משום שרץ מותר דסמוך לריקומו הוי עפרא. וכן נמצא בה"ג ובתשובת הגאונים.
נראה לר"ת דעיסה שנילושה בביצים מותר ליקח מן הגוים, ואין לחוש שמא היה בהם דם, דאזלינן בתר רובא. ואומר ר"י דאין בה משום בישולי גוים, דקמחא עיקר. [או"ז סי' תלו].
<h2>דף סד:</h2>
גיעולי ביצים מותרים. פירש רש"י ביצת [עוף] טמא שנתבשלה עם הטהורה, מותרת הטהורה. [אבל] לר"ת נראה כפירוש הלכות גדולות שפירשו שמכין התרנגולת על הרחם ויולדת ביצים שאינן גמורות בקליפה קשה. ואשמועינן שאין בהם משום אבר מן החי. ביצים המוזרות, שאינם של זכר, ואינה קולטת אפרוח לעולם, נפש היפה תאכלם. אע"פ שישבה עליהם התרנגולת ימים רבים. נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר. ודוקא שנמצא על קשר שלה, הוא זרע התרנגול הקשור בראש הכד של ביצה, ומשם יצירת האפרוח מתחלת, כיון שעדיין הוא שם ולא נתפזר בשאר הביצה. הילכך אוכל את השאר. ואם נמצא על חלמון שלה אסורה.
<h2>דף סז.</h2>
איתרבו חריצין ונעיצין בימים ובנחלים לאיסורא בלא סנפיר וקשקשת, ובורות שיחין ומערות להיתירא, בכלים בלא סנפיר וקשקשת. בורות שיחין ומערות הן עצורין ככלים ואין להם מוצא ומובא. חריצין, ארוכין וקצרים. נעיצין, רחבים, כמו אותם שעושים לביברי דגים ואין עצורים ככלים, ויש להם מוצא ובא. אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בציבתא באורתא דילמא פריש תולעת באורתא על הקשין ולא יראנה, ומחר יסבור שלא פירשה והוי כתולעת שבכלים ומותרת [וקא עבר משום שרץ השורץ על הארץ]. אבל בחביתא אפילו פירשה לדופני הכלי הוא, היינו רביתא, וכמי שלא פירשה מן המים הוא.
<h2>דף סז:</h2>
אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה. פירוש בעודה מחוברת. וה"ה שאר פירות כגון תמרים וגרוגרות ועדשים. רבינו יהודה שיר ליאון פסק בשם רש"י כשמואל. ורבינו אב"י העזרי כתב שרש"י בתשובותיו וריב"א פסקו דלית הלכתא כשמואל. ור"ת פוסק דלית הילכתא כשמואל. ונראין דברי רבותינו הפוסקים דלית הילכתא כשמואל, ולא אסירי אלא תולעים שבעיקרי האילן, ולא תולעים שבפירות, ולא זיזין שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים ובגרוגרות. וכן כתב רבינו אב"י העזרי דהכי הילכתא. ובלבד שלא יהא הפרי או הקטנית נקוב לחוץ. וכן פסק רשב"א. וכן דין תבואה נמי שנמצאו בה תולעים. ורבינו אליעזר ממיץ כתב, דאף לדבריהם, אם נמצאו התולעים תוך השומר של קיטנית, הקליפה החיצונה ארוכה הנופלת על ידי דישה אסורה. הילכך לפי פסק זה תולעים שבפירות ושבקיטנית, אפילו אם בישלם, אין צריך לשער בששים. אבל אם ניקבו לחוץ צריך לשער בששים. פירשה מקצתה מהו לאויר העולם מהו תיקו. פירשה לגג תמרה מהו, לגג גרעיניתה אליבא דשמואל מהו, מתמרה לתמרה מהו תיקו. [או"ז סי' תלז].
תולעים שנמצאו בכבד ובריאה אסורין, ושנמצאו בגוף הדגים שריין. ושנמצאו בחוטמן של דגים ובמיעיהן אסורין. תולעים שהתליעו בבשר מחיים וקודם שחיטה אסורים, אבל תולעים שהתליעו בבשר אחר שחיטה כתב רבינו אב"י העזרי דמותרין, וכל שכן הנמצא בבשר דגים ואפילו פירשו לגמרי. ותולעים שבגבינה כתב רבינו אב"ן דאסורים. ורבינו אב"י העזרי כתב בשם רבינו יואל אביו דמותרין ואפילו פירשו לגמרי. ורבינו שמואל בר נטרונאי מתיר שבדגים אפילו פירשו לגג הדג. וכן בבשר המתליעות מחמת החום, ואפילו פירשו לגג החתיכות. וכן בגבינה אפילו פירשו לגג הגבינה. ורבינו אב"י העזרי מתיר אפילו פירשו לגמרי.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת אינו צריך שחיטה, אלא קורעו ומוציא את דמו וחלבו מותר. ומסתבר דגידו נמי מותר. מצא בה בן תשעה חי שחיטת אמו מטהרתו וחלבו וגידו מותרין ודמו אסור. והני מילי שלא הפריס על גבי קרקע, [אבל הפריס על גבי קרקע] טעון שחיטה מדרבנן, וחלבו וגידו ודמו אסורים. ונקרינן ליה כשאר בהמה. ורבינו שמריה קיבל מרבו רבינו אליעזר בן רבינו משולם בן רבינו שרירא גאון אבי רבינו האי גאון עשה שני מעשים, התיר לכתחילה לבשל היין ולשתותו עם הגוים. וגם שני בן פקועה היו לו, ולא שחט אחד מהם, אלא המיתם בקופיץ בין קרנים והאכילם בחופה. ואין משם ראיה להתירם בלא שחיטה, דשאני התם דבחופה היה מעשה, ודמי למילתא דתמיהא דדכירי אינשי. כההיא דאמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקוע שהוא מותר בלא שחיטה, דמתוך שמתמיהין על קליטתו קול יוצא עליו שהוא בן פקוע, ולא אתי לאחלופי. השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמונה חי או מת, אע"פ שהשליל טריפה, מותר. מצא בה בן תשעה חי והפריס על גבי קרקע ונמצא טריפה אסור. מצא בה בן תשעה חי ולא הפריס על גבי קרקע ונמצא טריפה, רבינו אב"י העזרי קיבל מרבינו יואל אביו שהוא אסור באכילה, וכן פסק רבינו יעב"ץ ורבינו שמואל בן נטרונאי מתיר, ונראין דבריו. השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי שוחטו ומותר. [או"ז סי' תמ].
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה. וכן שניטל צומת הגידין. רש"י פסק כרב שמפרש רכובה דמתניתין רכובה התחתונה, דהיינו הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. ולמעלה הימנה כל מקום שיחתוך טריפה. וכן שניטל צומת הגידין בלא הארכובה. ורבינו יצחק בר' יהודה פסק כעולא שמפרש רכובה דמתניתין, רכובה העליונה שבין הקולית לעצם האמצעי. ואפילו נחתך הכל למטה מאותה רכובה למעלה מצומת הגידין עם הארכובה התחתונה הכל כשר. וכן נראה לריב"א וכן כתב רבינו [יהודה] שיר ליאון. וכן פסק ר"ח. תלתא חיטי הוו צומת הגידין. והן צמותין ומחוברין יחד, ונראין כגיד אחד, ומעילוי ערקומא דהיינו עצם קטן המחבר את הפרקים. ומה שיש מן הגידין למעלה הימנו עד מקום שמתפשטין (קאי) [קרוי] צומת הגידין, ולא מיטריף אלא אם כן נפסק רוב כל אחד ואחד. ובעוף שיתסר חוטי הוו, ואי פסיק חד מינייהו טריפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה (דרבא) [דאבא] ואייתא לקמיה עופא, ובדק ואשכח ביה חמסר הוה חד שניה מחבריה, נפציה ואשכח תרי. ואין שייך צומת הגידין אלא ברגלים אחרונות. [או"ז סי' תמא].
<h2>דף עו:</h2>
שלש עצמות בירך הן, התחתון הוא הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשים. למעלה הימנו עצם האמצעי וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק רכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו התחתונה. והעליונה הוא קולית התחובה באליה. ובעוף הוא הרחב הדבוק לגוף ממש. כתב רבינו [אב"י] העזרי דאם נשבר התחתון או האמצעי בלא הגידין, והגידין בדקנו ומצאנום שלימים כמו שמנו חכמים לבהמה ולעוף, אם עור ובשר חופין את רובו, פירוש שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ, אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. וגם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים, אפילו האבר מותר. ואם אין עור ובשר חופין רובו האבר אסור, ושאר הבהמה או העוף כשר. והעצם השלישי הוא הקולית, ובעוף הרחב הדבוק לגוף, אם עור ובשר חופין את רובו כשר אף האבר. ואם לאו, האבר והבהמה הכל אסור. [או"ז סי' תמ"ב]. ובידים, דהיינו רגלים של פנים, כל פרקיהם שוים. אם נחתכו לגמרי או נשבר ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, האבר אסור והשאר מותר, ובלבד שלא תעבור המכה מעבר לצלעות, שאז יש לחוש שלא תינקב הריאה. ואם עור ובשר חופין את רובו בין יצא לחוץ בין לא יצא לחוץ, אפילו האבר מותר. כל פירקי כנף דינם שוה אם נשברו ועור ובשר חופין את רובו הכל מותר, ואם אינם חופים את רובו האבר אסור והעוף כשר. וצריך לשייר מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך, וכן בבהמה. והני מילי כשנשבר רחוק מעט ממקום חיבורו. ומ"מ צריך לעיין בצלעות, אם נצרר הדם יש לחוש לנקיבת הריאה, וצריך לבודקה. אם נשבר ממש במקום חיבורו או שנשמט גפה מבוכנא העוף מלפניו מניח את הריאה דבוקה בצלעות כתולדתה, ויביא שפופרת ומכניס בקנה, ונופח ונותן על הריאה גילא או גדפא או רוקא. אם עולה בנפיחה כשירה. ואם לאו טריפה. ושמוטת יד בבהמה כשירה. [או"ז סי' תמב]. מעשה באווז שנשבר עצם הירך למעלה מן הארכובה בסמוך לה, וחזר ונקשר. ואותו עצם נשבר ולא יצא לחוץ. והשיב ר"י שאם אין קילקול בבשר הירך כגון בשבר וסמוך לו למעלה ולמטה, וכשחותכין אותו שוה לגמרי לשאר בשר, שהיה סברא להתיר. וגם אם לא חתכו ובדקו, אם שוה לשאר בשר ודומה לקוץ לנתרפא יפה יפה היה דומה קצת שמותר. ומפני שלא היה [לו] קבלה לא רצה לא לאסור ולא [ל]התיר. הביאו לפני רבינו קלונימוס תרנגולת שנשברה העצם ויצא לחוץ מקצתו בכל הקיפו ונדבק שבר שלמעלה מן הארכובה לצד העצמות במקום שלא נשבר. והבריא שם כאילו לא נשבר מעולם והשבר השני היה יוצא מצדו בכל הקיפו ואסרו.
<h2>דף עז.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכלנה. אומר רבינו יואל שיליא של נבילה או טריפה שנתבשלה עם בשר כשירה אינה אוסרת. [או"ז ס"ס תמב וסימן תמג].
<h2>דף פג:</h2>
כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. כוי ושור הבר מכסין את דמו וחלבו אסור. וחייבין [עליו] משום אותו ואת בנו. השיב רבינו חננאל דאין מברכין על כיסוי דמו. וה"ר שמואל ב"ר נטרונאי כתב דמברכין עליה, ומסתבר כותיה. [או"ז סי' שפח—שצ].
השוחט והקדיש חייב לכסות, לפי שמצות כסוי קדמה להקדש [או"ז סי' שצז, שצח].
אין שוחטין כוי ביום טוב ואם שחטו בדיעבד בין שהכניס עפר וייחד לו מקום מערב יום טוב בין שהיה לו דקר נעוץ מעיו"ט בקרקע לחה בין שהיה לו אפר כירה אסור לכסות את דמו, דמוכן לוודאי לא הוי מוכן לספק. אבל אם הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם הכוי, דאיהו נמי הוי ספיקא. והיכא ששחט בהמה וחיה ונתערבו דמן אסור לכסות אפילו באפר כירה אלא אם כן יכול לכסות כל הדם בדקירה אחת. [או"ז סי' שצא]. אפר כירה מוכן הוא אם הוסק מערב יום טוב. ואם הוסק ביום טוב אסור אלא אם כן ראוי לצלות בו ביצה. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו. מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צורכו ביום טוב. הילכך מי שיש לו עפר תיחוח תלוש וצבור מערב יום טוב וייחד לו קרן זוית מותר לו לכתחילה לשחוט ביום טוב ולכסות בו הדם. ומיהו ציפור שנשחט אתמול אין מכסין דמו היום. ואם אין לו עפר תיחוח תלוש וצבור, ויש לו דקר נעוץ מערב יום טוב בקרקע רכה לחה, או יש לו אפר כירה שהוסק מערב יום טוב ישחוט לכתחילה. ואם הוסק ביום טוב אסור. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. ואם שחט בדיעבד מכסה [בו] ואפילו אין ראוי לצלות בו ביצה. [או"ז סי' שצב]. השוחט צריך שיתן עפר תיחוח למטה ועפר תיחוח [למעלה].
<h2>דף פד.</h2>
אשר יצוד, ירש ולקח וניתן לו במתנה מניין ת"ל (איש) אשר יצוד. אין לי אלא אשר יצוד. ניצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מניין ת"ל ציד.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים, כיון שחשיכה, אם הדם קיים חייב לכסות.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט את הטריפה וכן השוחט ונמצאת טריפה והשוחט לע"ז השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלין, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים, וקיימא לן כרבי מאיר באותו ואת בנו וכחכמים דהיינו רבי שמעון בכיסוי הדם.
<h2>דף פה:</h2>
השוחט וצריך לדם, כיצד הוא עושה נוחרו או מולקו.
השוחט לרפואה, לאכילת גוים ולאכילת כלבים חייב לכסות.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותן, חייבים אותם אחרים לכסות, בינם ובין עצמם פטורים מלכסות ולענין אותו ואת בנו [כך דינם].
<h2>דף פו:</h2>
שחט מאה חיות במקום אחד, מאה עוף במקום אחד, חיה ועוף במקום אחד, ואפילו שחט חיה וכיסה ואחר כך שחט עוף דהשתא כיסוי דחיה מפסיק בין שחיטת חיה לשחיטת בהמה, אינו חוזר ומברך על השחיטה כששוחט את העוף, דכיסוי דם דחיה שבאמצע לא הוי הפסק. אבל ברכת כיסוי חוזר ומברך דהיינו אקב"ו על מצות כיסוי הדם. דכשבירך על כיסוי דם דחיה אכתי אין דם עוף בעולם שיפטר בזו הברכה. כך הלכה לפירוש רש"י. ורבינו שמואל בן חפני הכהן ורבינו אב"י העזרי דבשחיטה מברך על כל חדא וחדא. ופירש רבינו אב"י העזרי, הואיל וגופין מוחלקין. והלכה למעשה כפירש רש"י. [אור זרוע הלכות כיסוי הדם סי' שפז]. שחט והזיד ולא בירך, או כיסה והזיד ולא בירך, איסורא [עבד]. ומ"מ מותרת באכילה. מעשה בא לפני רש"י ביונה אחת שנשמט גף שלה, והורה לשוחטה ולבודקה, מפני שאינו יכול לבודקו מחיים. וענהו השואל "היאך יברך ברכה לבטלה". ואמר "כיון שמוציאו מידי נבילה אין זה ברכה לבטלה". ומיהו נראה בעיני שיש לו לשחוט בלא ברכה, ואחר כך יבדוק. ואם נמצאת כשירה יברך. בני נרבונא כששוחטים חיה אין מכסין את דמה עד שיבדקו אם טריפה היא אם לאו. [או"ז סי' שפז].
המכסה את הדם צריך לברך על כיסוי דם בעפר. [או"ז סי' תא—תד].
<h2>דף פז.</h2>
שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה, וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים. ואין לו תקנה בזה שיתן לו תרנגולת אחרת לשחוט. ומעשה באחד שנתנו לו ילד למולו והקדימו אחר, והשיב ר"ת שאינו חייב לו כלום, דמילתא דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו. ואי תפס לא מפקינן מיניה. ומיהו לא משמע הכי דכל כי האי שתפיס דיינינן אי נמי משמתינן להו עד שירצו לדון. והיכא ששליח ציבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדים שמעון [פסק] ר"ת וכן ריב"א דאינו חייב לו כלום, שכולנו חייבים לקרות בתורה, ומשום שקראו שליח ציבור לא זכה בה בברכה יותר מאחריני. לא יתכן שאדם ישים בידיו שום חפץ על פני אשה, והנוגע בפני אשה באשם. מעוות לא יוכל לתקון זה שנתמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם. [או"ז סי' שצט]. כיסהו ונתגלה פטור מלכסות. כיסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות [או"ז סי' ת].
דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם חייב לכסות, לא שנא שנפל הדם במים או מים בדם. אם נתערב ביין או בדם בהמה או בדם הקזה של חיה, רואין אותו כאילו הוא מים. פירש רש"י, אם היה מראית דם במים כשיעור הזה חייב לכסות. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם. דם הניתז [ו]שעל הסכין, אם יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות.
<h2>דף פח.</h2>
אין מכסין בטיט, ומכסין בזבל הדק, ובחול הדק שאין היוצר צריך לכותשו, אבל צריך ולא צריך לא. בסיד ובחרסית. פירוש (חרסית) [חרסים] שחוקין, ובלבינה ובמגופה שכתשן, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת של חרשים דקה ושחיקת אבנים. אבל לא בשחיקת כלי מתכות ולא בקמח ולא בסובין ולא במורסן. מכסין בזהב שחוק ובאפר, ואין מכסין בעפר של ארץ מליחה שאינה מגדלת צמחים. פסקו הגאונים ז"ל, שאדם שאין לו במה לכסות ואינו רוצה לשרוף טליתו ולא לשחוק דינר זהב בידו, ישחוט ויבליע הדם בבגד או בסנדל, ומברך על כיסוי הדם, וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל במים שיוצא מהם הדם הבלוע בתוכו ויכסה. אין מכסין לא בתבן ולא בנוצה ולא בכנפי נוצה ולא בשחולת ולא בגרוגרות ולא בסלתות ולא בשלג. תנא הוסיפו עליהן השחור, פירוש פחמין כתושין. וי"מ עפר של צבעים. והכחול ונקרת עפר שמנקרין מן הריחים. וי"מ עפר שמחזיק את הצביעה. [או"ז סי' שצג—שצו].
<h2>דף פח:</h2>
השוחט בספינה כיון שהגיע ליבשה אם הדם קיים חייב לכסות אע"פ שאמרו לא ישחוט אדם בספינה אלא אם כן היה לו עפר מוכן.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה. השיבו ר"י סגן לויה ורבינו יצחק בן יהודה ורש"י שצריך לנקר ירך של איל כירך של בהמה. גיד נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל. אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. פירוש [שהבשר] שעל הקולית רחב, ואינו עגול ככף המתעגלת מצד אחר. ואי אית ליה ועגיל חיישינן. או בבהמה ולא עגיל. ומיהו לכתחלה אין צריך [לבדוק] אחר זה. [השיב ר"י] אם ימצא ברגלי התרנגולין חוטין אדומין, טוב ליזהר להשליכם או לחותכם ולמולחם, אבל אותם הנמצאים בירכי התרנגולים שרגילים להיות תדיר אדומים, מתוך המנהג נראה שהם מותרים, ואע"פ [כן] קשה בעיני לאוכלן כשבאין לידי והם אדומים או שחורים ונראים כמלאים דם ואע"פ [כן] איני מצריך לנקרן קודם בישול, דלא חזינן לרבנן קשישי דמצרכי. עד כאן דבריו. [או"ז סי' תמד—תמו].
<h2>דף צא.</h2>
גיד הנשה שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. [או"ז סי' תמז]. שני גידים הם. הפנימי הוא גיד ארוך הניתן לאורכו של שופי כשפורעין הירך, ופושט בכל הירך. וראשו אחד מחובר בעצם האליה. ומשם מתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית. ושם הוא סמוך לעצם. אסור מן התורה וחייבים עליו מלקות. חיצון. גיד קצר הנתון לרוחב השופי בסופו, ומובלע בכף הסובב את הקולית. והוא נתון בצד חיצון של ירך. אסור מדרבנן. וקנוקנות, דהיינו גידין קטנים ההולכים באורך הירך תחת בשר בין גיד החיצון לפנימי, אסורים מדרבנן.
<h2>דף צב:</h2>
חוטין שבחלב ושבכוליא אסורין ואין חייבין עליהן. ולובן כוליא אין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא. ומכאן אנו נוהגים לשרש אחריו וחותכין כל הלובן שבכוליא. ומיהו אם יארע הדבר שימצא מקצת שלא שירשו אחריו לחוץ ונצלה או נתבשל עמו, לא אסרינן ליה.
<h2>דף צג.</h2>
וחלב שהבשר חופהו מותר. פירש רש"י חלב שעל הכסלים שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים. ולמטה מאותו מקום נבלע חלב תחת בשר אדום ודק. ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסל. ומה שהבשר חופהו מותר. וכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא ממנו קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסלים. אסור משום חלב. ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב. ויש נוהגים איסור באותו חלב לפי שאותו קרום אינו חשוב חיפוי בשר. אבל באשכנז נוהגים בו היתר. וגם בעיני נראה דחיפוי גמור הוא. עכ"ל. כתב רבינו יהודה שיר ליאון, יש שהיו רוצים לאסור שומן של היותרת. ואין נראה לר"י. עצם קטן ומונח על אותו עצם שקורין הנקא, ומחובר לחולית האליה. ועליו יש חלב תחת אותו המותן שקורין לונביל, ואותו חלב אסור וענוש כרת. חוטין שביד אסורין אפילו לצלי קודם חיתוך. ואם נצלה היד (אם) [עם] אותן חוטין כתב רבינו יהודה שיר ליאון בשם ר"י דמותר ואפילו קליפה לא בעי אלא נטילת החוטין. חתכוה ומלחוה אפילו לקדירה שפיר דמי. ואפילו לא הוציא החוטין לחוץ. משהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליה עד אורך אמה. ומשם ואילך הוא שומן ומותר היתר גמור, ובלבד שינקרו מן הוורידין. חוטין שבתוך הכסלים, בכסל הימין שלשה, ומתפצל כל אחד לשנים. ושני חוטי כסל השמאל. וכל אחד מתפצל לשלשה. וכל אחד מחובר לשדרה. וראשי הפיצולין מחוברים ונדבקים תחת החזה בראשי הצלעות. ואי שליף להו עד דחמימי מישתלפי. ואי לא, בעי חטוטי בתרייהו עד שימצא כמספר הזה. וגם חוטין שבטחול אסורים משום חלב, ושבלחי ותחת הלשון משום דם. ואי חתכינהו ומלחינהו שפיר דמי. קרמי דכפלי ודטחלי ודכולייתא [אסירי] משום תרבא. דביעי זכר ושעל המוח משום דמא.
המנקר בשר ישבר ראשי עצמות שבירך וינקר הקנוקנות וגיד הנשה כולו עם שומנו, ויטול החלב והקרום שעל הקיבה דאקשתא ודאייתרא עד אורך אמה מן המעי של קיבה. ויפרידנו בנחת, שלא ינתק בכח וישאר הימנו עם הכנתא. ויטול החלב והקרום שעל הטחול ושעל הכרס כולו, ואף שדבוק בו לגמרי יטול. ושעל המסס ובית הכוסות. וישלוף הגידין שבסוף הטחול. ויטול החלב והקרום שעל הכסלים והחוטין שבתוך הכסלים. ויטול שני קרומים שעל הכליות והקרום שעל חצר הכבד לצד הכבד ושל צד הריאה מותר. ונהגו ליטלו כולו דלא ליתי למיטעי. ויטול החוטין שתחת הידים כולם והחוטין שיש בראש (ו)שתחת הלשון ושבצואר.
<h2>דף צג:</h2>
ביצי זכר שנתמסמסו ומעורין בגופן אסורין. ביצי זכר דגדיא או דאימרא עד תלתין יומין שרו בלא קליפת הקרום. מכאן ואילך אי אית בהו שורייקי סומקי אסירי. ואי לא שריין. אומצא דאסמיק, אע"ג דדם איברים שלא פירש לחוץ מותר, מ"מ כיון דאסמיק כל כך שנאסף שם רוב דם אסור. וריב"א פירש בשם בה"ג, דעל ידי שמצמיתין אותו בחומץ מכנס כל הדם אל מקום אחד, ומתוך רוב דם הוא מאדים ואסור. [ואם תלאו בתוך התנור לצלותו מותר אם מלחוה כמליחת צלי] איני יודע אם דוקא לצלי שלהם שהיו תולין השפוד בתנור מהני בלא מליחה כעין לקדירה. ואי חתכיה חתיכות הרבה ומלחיה, אפילו לקדרה שפיר דמי. חתכיה ולא מלחיה אלא לצלי דבר מועט ושפדיה בשפודא אי אנחיה אגומרי שפיר דמי. וכן ביעי וכן וורידי הצואר. כשרוצים להסר שיער ראש הבהמה נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ, אי אותביה אבית השחיטה מידב דייב דמא ושרי. וכן אבי נחיריה ודץ בה מידי בנקב החוטם שלא יסתם. אצדדין אסור. כתב רבינו יהודה שיר ליאון דבתרנגולת שאין עצמות ודברים המעכבים את הדם להיות מידב דייב לדמא, שרא. ובה"ג משמע דגם באש לא אסור אלא המוח, וגוף הראש שרי. ונראה לו דגם חוטין שבלחי אסורים אם לא חתכם תחילה. [או"ז סי' תמח].
טבח שנמצא אחריו חלב כשעורה במקום אחד מעברינן ליה ולא מלקינן ליה. נמצא עליו כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות מלקינן ליה וכ"ש דמעברינן ליה ויש להכריז בבית הכנסת שני וחמשי "פלוני הטבח העבירוהו מאומנותו לפי שנמצא אחריו חלב כשעורה". ולא יתעסק באומנותו חדש ימים. ואחר כך ילך לפני תלמידי חכמים שבעירו או הסמוכים לעירו ויודה [על] חטאו ויתחרט לפניהם. ויתנו לו דין [— עונש] לפי ראות עיניהם. ואחר כך יכריזו בבית הכנסת "פלוני הטבח שהעבירוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה הודה והתחרט וקיבל דין כאשר ציוו עליו תלמידי חכמים. ומכאן והלאה החזרנוהו לאומנותו, והרי הוא [נאמן] לסמוך עליו כבראשונה". וקודם שישמיעו הכרזה בבית הכנסת אין לסמוך עליו, ואסור לקנות בשר הימנו. ואם נמצא אחריו כזית מלקין אותו בברכו בבית הכנסת שני וחמשי ושני. ואחר המלקות יאמר בעצמו בקול רם "אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחריי כזית חלב". והכל כמו שכתבנו. אבל אם היה מוכר טריפות במזיד בחזקת כשירות או חלב בחזקת שומן, צריך לקבל דין מפי תלמידי חכמים. ואע"פ שיעשה הדין לא סמכינן עליה לאכשורי. ואפילו ליעשות חנוני למכור אגוזים לא שבקינן ליה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו. ומעשה במשומד שנגע ביין [ואמר אח"כ שעשה תשובה בינו לבין עצמו], והתירו ריצב"א מפני שהפקיד כיסו בשבת. ונחלק [עליו] רשב"א ואסרו. אבל המוכר טריפות בחזקת כשירות או חלב בחזקת שומן, ומת קודם שעשה תשובה, ואפילו כלבים אוכלים בשרו ולוקקין את דמו, אסור להבריחם מעליו. וכל שכן שאסור להתעסק בקבורתו. אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד לפני התשובה. [או"ז ס"ס תמח].
גיד הנשה צריך לחטוט אחריו. והטבחים נאמנים עליו ועל החלב. ובעל הנפש לא יסמוך כי אם על טבח הבקי ויודע בהיטב הניקור. ומנין החוטין האסורין בבהמה נ"א לבד הקנוקנות וחוט שתחת הלשון. [או"ז סי' תמט].
שולח אדם לנכרי ירך שלימה וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר. אבל חתוכה לא ישלחנה לנכרי, דשמא יתננה לו לנכרי בפני ישראל ואותו ישראל שראה ששלח לו זה שנתנה לו לוקחה הימנו וכסבור שניטל גידה. אומר רש"י שישראל השולח לחבירו על ידי גוי ירך מחוטטת מן הגיד כדרך שישראל עושה, אין צריך סימן אחר, דחיתוכא דישראל מידע ידיע. אבל באבר אחר, שישראל וגוי חיתוכן שוה בו, אסור עד שיהא בו חותם. וכן נראה לר"י. [או"ז סי' תנ].
<h2>דף צה:</h2>
בשר שנתעלם מן העין מותר. ולדברי הרב ר' שמואל היכא דחזינן דשקל עורבא ואתייה למרחק חיישינן. ואם עם הארץ מעיד שמכירו בטביעות עין סמכינן עליה. [או"ז סי' תנא].
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה וחתיכה שדבוק בה מן הכבד, אם אין בירך לבטל את הגיד או בחתיכה לבטל את הכבד, צריך ששים בכל החתיכה ובכל הירך. אבל [אם] אין הכבד דבוק בחתיכה דומיא דטיפת חלב אין צריך ששים כנגד האיסור. ובניער וכיסה, פירש רש"י שמנער הבשר ומשכשך בקדירה. וכיסה זו היא (של) שמעלה רתיחות משולי הקדירה לפיה, ומפיה לשוליה, אז טעם האיסור מתפשט בתוך הקדירה ואינו מתבטל בחתיכה עצמה. (גליון) כך כתוב בפנים [או"ז הגדול סי' תנב עיי"ש]. ושמא מדולג ויש להיותו ודווקא כשנפל לתוך הקדירה כשהיא מעלה רתיחה או שניער תכף לנפילתה. שאם לא כן קודם רתיחה מתפשט האיסור בחתיכה עצמה. וכיון שנתפשט כבר האיסור בחתיכה, נעשית החתיכה נבילה, ושוב צריך שיעור במי הקדירה כדי לבטל כל הקדירה. ור"י מפרש אפילו לא העלה הקדירה רתיחה אלא כיסה החתיכה ממי הרוטב או ניערה בקדירה כנגד מקום שנפל האיסור שם מתבטל האיסור בכל מי הקדירה ומתפשט שם מיד. [או"ז סי' תנב].
גידא דנשיא. קיימא לן אין בגידין בנותן טעם לא שנא נתבשל או נצלה או נמלח. אבל שמנונית כי נתבשל או נמלח אסור כל דמיבשל בהדיה אלא בשיעורא דששים. וקיימא לן בשר וחלב שנמלחו יחד משערינן בששים ואי ליכא ששים אסור, ולא שרינן (ביטול) [בנוטל] את מקומו. ואני הכותב לא הבנתי יפה דבר זה, משמע בפנים שאם נצלה בשמנונית דגיד הנשה קולף הבשר ואוכל ואין אנו אומרים בו שמפעפע בצלי כמו בשאר חלב. ואין לסמוך עלי. חתיכה שחלב דבוק בה, ואין בה ששים כחלב, ונמלחה עם שאר חתיכות, אין בה[ם] ששים כאותה חתיכה, כולן אסורות. [או"ז סי' תנג].
<h2>דף צז:</h2>
ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. ומיירי בביצה דאית בה אפרוח או דם דשדיא תכלא בכולה. אבל ביצה שנתבשלה עם ביצים של עוף טמא א"צ ס', דלא יהבא טעמא. כדאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. אבל אם היא קלופה או נקובה, אפילו אין בה אפרוח או דם צריך ששים לבטלה. [או"ז סי' תנד].
<h2>דף צח.</h2>
אפילו פחות מחצי זית חלב או נבילה צריך ששים. אבל כל דבר שעיקר איסור דידיה דרבנן, אפילו יותר מכזית מבטלינן לכתחילה ברובא בעלמא.
<h2>דף צט:</h2>
אין בגידין בנותן טעם. אבל שומנו של גיד הנשה וקנוקנות דידיה נותנות טעם. גיד הנשה הוי בריה ולא בטיל גופא ברובא.
<h2>דף ק.</h2>
חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשל עם שאר חתיכות, בזמן שמכירה בנותן טעם. ואם לאו, כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם. וליבטל ברובא, שאני חתיכות הואיל ויכול להתכבד בהן לפני האורחין. [או"ז סי' תנה תנו תנז]. הורה ר' יעקב צרפתי כששחט שלש אווזות ונתנבלה האחת, ונתערבה בין שתים השחוטה, ולא הובררה הנבילה. וציוה להשליך אחת לחוץ ושתים לאכול. ואומר אבא מרי כי שגגה שגג, וצריך כפרה. דלא אמרינן הוא שנתערב והוא שנפל אלא היכא שנפל מעצמו. אבל ליקח בידים ולהשליך לאור או לים הגדול אסור. והרב ר' יהודה כהן כתב, הצרפתי שהורה לא כיון כשורה, דקיימא לן אין ברירה. ואומר ר"י שאין להתיר מטעם ספק ספיקא כשספק הראשון איסור דאורייתא והיא בריה, או אף דבר שבמנין או חתיכה הראויה להתכבד ונתערב באחרות, הכל אסור כמו אם נתערב ודאי של איסור. אבל אם האיסורין ודאין בתחילה (בנתערבו) [ונתערבו] בשנים, דהשתא כולהו שרו מטעם רוב, ומדרבנן הוא דאסירי, אם נפל אחד מן התערובת ברוב הכל מותר מטעם ספק ספיקא. ועוף שלא בדקו אחר שחיטתו הסימנים, אומר אבא מרי זצ"ל, דנבילה גמורה [היא], וכל זמן שלא בדק בסימנין לא נודע לו שנשחטה ובחזקת איסור עומדת. והרב יהודה כהן אומר דספק הוא ולא ודאי, דסמוך מיעוט המקלקלין לחזקת איסור, והוי פלגא ופלגא. ואין נראה כלל לאבא מרי זצ"ל, כדפירש בפנים. [או"ז סי' תנח].
חתיכה של היתר שיש בה נותן טעם של איסור, היא עצמה חתיכת נבילה ואוסרת כל החתיכות שעמה עד ששים. ודוקא שנתנה חתיכה האסורה טעם בכל (החתיכות) [החתיכה] של היתר, אבל אם לא נתנה טעם אלא במקצתה לא אמרינן שיעשה אותו מקצת שנפל האיסור עליו חתיכה של נבילה. וטעמא משום דסופה להתפשט בכל החתיכה ואז לא יתן בה טעם ואינה נעשית נבילה. אבל כשיש טעם בכל החתיכה נעשית נבילה אע"פ שלא יתן טעם בכל הקדירה, לפי שנשאר הטעם לעולם באותה חתיכה, לפי שלא נתפשט בכל האחרות. ועיסה שנתחמצה משאור האיסור, כיון שהחימוץ אינו נותן טעם מחמת הבליעה של איסור ולא מחמת התערובת אלא מחמת חוזק השאור, אין שייך כאן לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה ותהא כל העיסה אסור כאילו היא כולה מאיסור השאור. ויין נסך שנפל לבור של מים ואין במים עכשיו כדי לבטל טעם היין, אם אחר כך יוסיף המים מותר, ולא אמרינן כי יהיה הכל חשוב יין, לפי שאין כאן אלא תערובת ולא בליעה. [או"ז סי' תנח].
<h2>דף קד.</h2>
בשר חיה ועוף בחלב לא אסור אלא מדרבנן. הילכך לא בעינן ששים, אלא ברובא בעלמא בטילא. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב. ביצת נבילה, אפילו גמורה שכמוה נמכרת בשוק הרי זו אסורה. [או"ז סי' תנט].
<h2>דף קד:</h2>
העוף [אינו] עולה עם הגבינה על השולחן. ודוקא בשולחן שאוכל עליו. אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. אכל עוף מותר לאכול גבינה אחריו בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. אכל גבינה ביום וראה שאין דבר נדבק בידיו מותר לאכול בשר אחריו בלא נטילת ידים.
<h2>דף קה.</h2>
מהו קינוח הדחת פיו במים וקינוח פיו בכל מילי לבר מן קימחא תמרי וירקא. ותרוייהו בעינן. אם שרה פת ביין או במים ואוכל שפיר מועיל לקינוח הפה, או אוכל שום דבר שמקנחין בו ושותה מים או יין אחר כך. וכן נוהג ר"י. בין גבינה לבשר צריך קינוח כדפירשתי. אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו על ידי קינוח והדחה עד סעודה אחרת.
<h2>דף קה:</h2>
אומר רשב"ם דבין תבשיל גבינה לתבשיל בשר צריך נטילת ידים אפילו ביום. אבל לאכול תבשיל (אחר) גבינה [אחר תבשיל בשר] אסור עד למחר או סעודתא אחריתי. ר"ת אומר דבין תבשיל בשר לתבשיל חלב אין צריך נטילה לפי שאין כאן לא ממשות בישרא ולא ממשות גבינה וחלב, אבל בין תבשיל בשר לגבינה צריך נטילה. ואפילו אכל בשר בהמה מותר לאכול גבינה מיד אחריו כיון שעשה הדחת פיו וקינוח ונטילת ידים. ואחר גבינה מותר לאכול בשר בהמה מיד בלא קינוח הפה, אבל נטילת ידים צריך בלילה. וכן גבינה אחר בשר עוף לא בעי קינוח. ומצוה מן המובחר היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השולחן הלחם וכל המאכלים שעלו עם הגבינה על השולחן, ואחר כך יביא בשר ויאכל. [או"ז סי' תס].
<h2>דף קז:</h2>
צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. ואם נגעו זה בזה והם צוננים בעו הדחה. [או"ז סי' תסא]. שנים אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, ואפילו מכירים זה את זה, ואפילו האחים שאינם מקפידים זה על זה, ועושים היכירא ביניהם בשם דבר. ושמא אפילו בלחם [הוי] היכירא כגון שאינם אוכלים מזה הלחם כגון שיש להם לחם אחר. כתוב בתשובות, מנהג של רבינו קלונימוס ורבינו יהודה שלא היו שותים מכוס אחד באוכלים בשר וגבינה ואפילו מוחלקים על השלחן. אבל איסורא ליכא, אלא משום הרחקה היה עושה. ואם אכלו על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה צריך שתהא מפה לפני זה ומפה לפני זה להיכירא. [או"ז סי' תסב].
<h2>דף קח.</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה וחתיכה שדבוק בה מן הכבד, אם אין בירך לבטל את הגיד או בחתיכה לבטל את הכבד, צריך ששים בכל החתיכה ובכל הירך. אבל [אם] אין הכבד דבוק בחתיכה דומיא דטיפת חלב אין צריך ששים כנגד האיסור. ובניער וכיסה, פירש רש"י שמנער הבשר ומשכשך בקדירה. וכיסה זו היא (של) שמעלה רתיחות משולי הקדירה לפיה, ומפיה לשוליה, אז טעם האיסור מתפשט בתוך הקדירה ואינו מתבטל בחתיכה עצמה. (גליון) כך כתוב בפנים [או"ז הגדול סי' תנב עיי"ש]. ושמא מדולג ויש להיותו ודווקא כשנפל לתוך הקדירה כשהיא מעלה רתיחה או שניער תכף לנפילתה. שאם לא כן קודם רתיחה מתפשט האיסור בחתיכה עצמה. וכיון שנתפשט כבר האיסור בחתיכה, נעשית החתיכה נבילה, ושוב צריך שיעור במי הקדירה כדי לבטל כל הקדירה. ור"י מפרש אפילו לא העלה הקדירה רתיחה אלא כיסה החתיכה ממי הרוטב או ניערה בקדירה כנגד מקום שנפל האיסור שם מתבטל האיסור בכל מי הקדירה ומתפשט שם מיד. [או"ז סי' תנב].
<h2>דף קט.</h2>
לדברי ר"ת וריב"א ור"י לב עוף שנתבשל עם העוף או עם הבשר אוסרו אם אין בו ששים. לדברי רש"י וראב"ן הלב אינו אוסר כלל. אבל אם היה הלב דבוק בחתיכה של עוף היה אוסר החתיכה [לפי] שאין בה כדי לבטל הדם שבחלל הלב כדמוכח מדברי רבינו אב"ן דדווקא בעוף שלם הוא דמתירו. אבל אם נצלה הלב עם שמנונית של איסור או שנתבשל הלב [עמו] אסור מפני שהוא בולע, דלגבי שמנונית לא אמרינן שהוא שיע כדברי ריב"א ור"י. ואפשר שפיר שגם רבינו אב"ן ורש"י מודים לדבריהם בהא, דלגבי שמנונית לא מהני שיע. [או"ז סי' תסד]. טלה או תרנגול שמילאום בבשר ושניהם אינם מלוחים לא הפנימי ולא החיצון, אפילו הכי שרי. וכן אם פשטיד"א מסולת נקיה ושם בה בשר שלא נמלח כלל מותר אפילו אסמיק מוהל שבתוך הלחם. ואם היה קמח נקי כעין שלנו שאינו סולת, זיג, פירוש שאין מראה אודם כלל במוהל בשר כשזב בלחם שרי, ואי לא לא. דשאר קימחי, אסמיק אסור לא אסמיק שרי. והואיל ונפיק מפומיה דרש"י אין אנו רשאין להתיר בכל אלו עד שלכל הפחות יהא נמלח כמליחת צלי. וריב"א ור"י אוסרין בפשטידא אא"כ יהא נמלח הבשר שבתוכה כדרך שמולחין לקדירה ושהה כל צורכו במלח. ומה שהספר מחלק בין סולת נקיה לשאר קימחי, זהו כעין [שאנו רגילין לעשות] בקרקבן ובני מיעים של תרנגולים שמשימים אותם בשפוד וטחין סביב בעיסה קלושה. [או"ז סי' תסד].
<h2>דף קט:</h2>
הלכות כחל. לפרש"י לצלי בעי קריעה שתי וערב לכתחלה. ואם לא קרעו כלל מותר בדיעבד. ולקדירה בעי קריעה שתי וערב וטחו בכותל, כובשו בידו לכותל כדי שיסחט חלבו, לכתחילה בלא בשר עמו. וכן לעשות טפילה שקורין פשטידא. ואם לא קרעו שתי וערב אסור אף בדיעבד. [ו]צריך ששים. ועם בשר אפילו קרעו שתי וערב אסור אפילו בדיעבד. ולא חילקו בין מניקה לשאינה מניקה. וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול בשר אחריו. ולפר"ת כשקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לקדירה עם הבשר אפילו לכתחילה. ואם לא קרעו כתיקונו אלא קריעה קצת מותר בדיעבד אף לקדירה. ואם לא קרעו כלל אסור אפילו בדיעבד עם הבשר. אבל לצלי ולקדירה בלא בשר לא בעי קריעה כלל ואפילו לכתחילה וכן לעשות טפילה לא בעי קריעה. והכחל שנצלה או נתבשל מותר לחותכו לכתחילה בסכין שחתכו בו בשר הרבה פעמים. וכן מותר [ליתן] לכתחילה הכחל צלי רותח בקערה שהיה בה בשר. והיכא שנתייבש הכחל מאד ונתבשל בהדי בשר, בדיעבד שרי ולא צריך ששים אף לדברי רש"י. כ"כ רבינו אב"י העזרי וכן הורה רבינו יואל אביו. ובתשובת הגאונים כתוב, נהוג במתיבתא דלא מבשלי כחלא כלל, אלא צלו ליה. ואי מיובש מעיקרא שרי לבשולי ליה. [או"ז סי' תסג].
<h2>דף קיא.</h2>
הכבד בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתחת על הגחלים כדי שיזוב דם שבסימפונות לחוץ. ותימה דנהגו העולם שלא לקורעו אלא תוחבין בו קיסם ונוקבין בו נקבים דקין. וכתב רבינו יהודה שיר ליאון שאין לשנות ממשמעות ההלכה וכן היה נוהג ר"י לקורעו שתי וערב. ואין לבשלו אלא אחר צליה, ולדברי ר"ת אף לאחר מליחה. וצריך קריעה שתי וערב בשעת צליה או מליחה ואז מותר לבשלו אפילו עם בשר. ולא עבדינן חליטה כלל. כתב בה"ג דאם לא קרעו [קודם בישול] קורעו לאחר בישולו, פירוש צלייתו, ומותר. ותמה ר"י מאין לו זה. הכבד שהוא דבוק בעוף ואם הוא שלם ואין בעוף ששים בכבד, נעשה כל העוף חתיכת איסור ואוסר את הכל אא"כ יש ששים בבשר וברוטב ובשאר עופות כנגד כל העוף. שכבר נהגו כר"ת דגם מין במינו בששים. ואם חתיכת כבד דבוקה בעוף, אם יש ששים של כבד בעוף מותר. [או"ז סי' תסה].
טחלא שומנא בעלמא הוא ואין בו [משום דם] ולא בעי קריעה. ואפילו לקדירה שרי. פירש ר"י דלא אמרינן דם משרק שריק אלא בדם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י מליחה או ע"י צליה. אבל אם היו שופכין דם רותח על הצלי בשעת צליה אין להתירה. ואפילו בדם צונן תתאה גבר ואסר עד כדי קליפה או נטילה. ואם היו נותנין צלי רותח על דם צונן אפילו בכלי נקוב היה אסור כדי קליפה, ואע"ג דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע.
<h2>דף קיא:</h2>
השוחט בסכין אפילו את הטריפה, מדיחה בצונן או מקנחה בחתיכת בגד קשה, וחותך בה אפילו רותח. [או"ז סי' תסה].
דגים שעלו בקערה [מותר] לאוכלן בכותח. מעשה בא לפני רש"י בבצים שנתבשלו בקדרה שבישלו בה חלב, ואסר לעשות מהם טפילה של בשר. ולר"י נראה הלכה למעשה דאין חילוק בין עלו לנתבשלו אלא נתבשל נמי שרי. וכן קיבל מר"ת שהורה כן הלכה למעשה. צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח וכן צנון שחתכו בסכין של גוים אסור. ודוקא צנון, אבל קישות גריר ליה לבי פיסקיה ואכיל ליה. ונראה לאבא מרי שיש לחוש להוראת רש"י ולאסור ביצים או דגים שנתבשלו בקדירה של בשר לאוכלן בכותח. [או"ז סי' תסז].
<h2>דף קיב.</h2>
אסור להניח כדא דמילחא אצל כדא דכותחא, [אבל] דחלא שרי. כתב רבינו יהודה שיר ליאון בשם ר"י שאין להניח שני תבשילים של בשר וחלב זה אצל זה בתיבה, שמא יתערבו יחד ולא אדעתיה. ומיהו היכא שהניח בדיעבד דילמא לא מחזקינן איסורא ושרי. [או"ז סי' תסח]. גוזל שנפל לכותח שרי, ה"מ חי אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי — פירוש בקעים — והוא צלי כולו אסור. וחי אין פילי אוסרת בו. ואי אתבליה בתבלין אסור. אם נמלחה חתיכה של היתר עם [חתיכה] של איסור כעין שאנו מולחין לקדירה, נאסרה חתיכה של היתר, דזה קרוי "אינו נאכל מחמת מולחו". בשר וגבינה שיש קצת זמן מרובה שנמלחו ועדיין הם לחים ויש ליחלוחית במלח או בציר שעליה, יש לחושבם כרותח לענין דברים שיפלו עליהם או שיפלו בהם, אבל אם הם יבשים וניכר לעינים שאין בו ליחלוחית כלל אין לחוש. ואם חוזר ומתלחלח על ידי מים יש לחוש. וגבינות שנמלחו חושבם ר"י שאין נאכלין מחמת מלחן. אבל לאחר שנרחצו תו לא חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן. [או"ז סי' תסט]. כשצולין בשר ועופות אין מניחין כלי תחתיהן לקבל השומן אלא אם כן נמלחו כדי מליחת קדירה ושהו כדי שהיית צליית צלי. וכן המנהג בכל ישראל. וכל מוהל היוצא מן הבשר קודם שנצלה כל צורכו אסור. והיכא שיודע בברור שנצלה כל צורכו אע"פ שחותכו בסכין יוצא ממנו מוהל אדום כדם מותר. וכשצולים בשר פעמים שחותכין אותו בסכין למהר צלייתו. כתב רבינו יהודה שיר ליאון שאם היד סולדת בו הסכין אסור. [או"ז סי' תעא]. ותימה שכל העולם נהגו היתר בדבר.
<h2>דף קיב:</h2>
כשמולחין חתיכות הרבה נותנין המליחה ראשונה ראשונה לגיגית מנוקבת או על גבי עצים שיהא חלל בין הבשר לשולי הגיגית אע"פ שנגמרה פליטה קודם העליונה לפי שנמלחה תחילה. ואפילו יש בה גומא ששם נאסף הדם מותרת. דגים ועופות שמלחם זה עם [זה] אפילו בכלי מנוקב, אסורים הדגים לבדם. כך פרש"י. ורשב"ם [פסק] דגם העופות אסורים, ואין נראה לר"י. מעשה בא לפני ר"ת ואסר תרנגולת שהיתה מלוחה בכלי שאינו מנוקב אע"פ שלא שהה בה כדי צלייה. וגם לא היה עדיין אלא מעט ציר. וכן היה נוהג ר"י. אומר ר"י שאם נפלה חתיכת בשר שלא נמלחה בגיגית שיש שם הרבה מים שרחצו בהם בשר שאינו מלוח, ושוב מלחו על גבי אותה גיגית כד' חתיכות בשר או י', ודלפה פליטת הציר לאותן מים, שמותר גמור הוא. חתיכה שנפלה מקצתה בציר ומקצתה חוץ לציר, חותך מה שנפל לציר, ומה שחוץ לציר מותר. וכדי קליפה מגם מה שחוץ לציר צריך לחתוך עם מה שבציר. והשאר מותר. [או"ז סי' תעב].
<h2>דף קיג.</h2>
אותם דפוסי הגבינות שמולחים בהם הגוים גבינות שלהם, נוהגים להגעילן כשישראל רוצה להשתמש בהם. ומיהו בדיעבד שרי אפילו בלא הגעלה ואפילו בדפוס בן יומו, ובלבד שהדיחם יפה שלא היה האיסור בעין. גבינה ובשר שנמלחו יחד שניהם אסורים. האחד מליח והאחד תפל, המליח מותר והתפל אסור. ומדיח המליח במים היטב במקום שהיו נוגעים ודיו בלא קליפה וגרירה. וכן דין בב' [חתיכות] נבילה וטריפה. [או"ז סי' תעג].
וכשמביאים הבשר לבית הטבח שורין אותו במים כדי שיתרכך הדם שעל החתיכות (ומדיח) [שיודח] היטב. ואחר כך מדיחין אותו היטב באותן מים עצמם ומניחין אותו על הדף כדי שיזובו המים מעל גביו, ואחר שיזובו ממנו מולחין אותו היטב. והופכין כל חתיכה וחתיכה ומולחין אותו משני צדדין, ומשהין אותו במלח כשיעור צלי. ואחר כך מדיחין אותו שלש פעמים, ומשימין אותו בקדירה. ומיהו בדיעבד אם לא הדיחו אלא שתי פעמים שרי. כתב אבא מרי זצ"ל, אי לאו מסתפינא מילתא אמינא הבשר לח שנמלח ושהה שיעור צליה והושם בקדירה בלא הדחה כלל שהוא מותר. ומעשה בא לפני ראב"ן בבשר יבש שנתבשל בלא הדחה והתירו. וכשמדיחין הבשר לאחר המליחה רגילין לתת תחילה מים בכלי ואחר כך נותנין הבשר במים להדיח. ומיהו אם נתן הבשר תחילה בכלי ואחר כך המים אין הכלי נאסר בכך. שיעור מליחה כצלייתה של אותה חתיכה עצמה לפי עוביה וגודלה. המולח במלח של הגר בעיא ניפוץ והדחה. [או"ז סי' תעד].
המיעים הדקים שהם מחוברים [בעוגל] והקיבה והטבחיא, אם מלחן בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום. וכן אם נתנן בקדירה רותחת בלא מליחה אין בכך כלום. וטוב ליזהר שלא למולחם בכלי שאינו מנוקב. ולא יתנם לקדירה רותחת בלא מליחה, לפי שאין ידוע כמה אורך הטבחיא והקיבה. וגם אי אפשר לנקר המיעים שלא ידבק בהם כלל מן השומן. וכתב רבינו יהודה [שיר ליאון] בשם ר"י שאין למולחם עם שאר בשר. וספר התרומה מתיר. והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל השומן שסביב הדקין וגם שאר בני מיעים, כגון הכרס והלב והכבד והריאה, אם מלחם בכלי שאינו מנוקב אסורים גם הם גם הכלי. וכן [אם] נתנם לקדירה רותחת בלא מליחה משליכה לחוץ והשאר בטל בששים. [או"ז סי' תעה].
בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב או על גבי דף שאינו מדרון, אפילו לא שהה רק מעט צריך הגעלה הכלי והדף, והבשר מותר. נ"ב איני מבין למה הבשר מותר [ומאי שנא] ממעשה הכתוב לעיל בסימן רס. עד שישהא שיעור מליחה. וכשמולחין אותו בכלי מנוקב צריך להפסיק בעצים בין שולי הכלי לבשר כשיעור שלא יגע הציר בבשר התחתון. ואם יגע בציר, הנוגע בציר התחתון אסור. אני הכותב איני מבין דבור זה [אשר] בפנים. ודם שנטפטף מבשר שלא שהה במלח כל צורכו לתוך כלי שאינו מנוקב, צריך הגעלה. ולתוך כלי מנוקב צריך הדחה. מעשה בבשר שנמלח ושהה כדי שיעור מליחה על דף אחד, ואחר כך הושם בכלי שאינו מנוקב. והיה שם בכלי כל הלילה. ולמחר נמצא הכלי מלא מן מי המליחה שיצא מן הבשר. והתירו רש"י. בשר שלא נמלח שנתערב עם [בשר] שנמלח ולא שהה עדיין כדי פליטתו, מולחו ומותר. התיר ר"ת בשר שכבר עבר עליו שבוע או יותר משנמלח, למלוח בשר ולהשים עליו, משום דדם משרק שריק וכבר אינו פולט לא דם ולא ציר. ומעשה שנמצא חלב צונן על דגים מלוחים. והתיר ר"י כיון שבליעת המלח אינה מכח חמימות אלא חוזק המלח אין שייך כאן תתאה גבר. [או"ז סי' תעו]. מותר לאכול בשר חי בלא מליחה ומותר לצלות בשר לכתחילה בלא מליחה. ובמקום שאין מלח כלל יצלנו תחילה עד שיזוב כל דמו, ואחר כך יבשלנו.
השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסורה אפילו במליחה. כך פרש"י. והרב רבי ברוך ב"ר שמואל כתב בשם רבינו יהודה משפירא דבמליחה שרי ולא אסור אלא חי בלא מליחה. וכן נראה גם לו. וכן נמצא בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה. ועוד כתב בשם רבינו יהודה דוקא שובר, אבל חותך שרי.
<h2>דף קכא:</h2>
כתב רבינו משולם בן רבינו קלונימוס, אם אחר ששחט היהודי ישים הגוי לאלתר סכינו נגד צואר של בהמה, אין זה גמרו ביד גוי, ומותר. [או"ז סי' תעח].
<h2>דף קלב:</h2>
נהגו הטבחים בזמן הזה שאינם מפרישים מתנות הזרוע והלחיים והקיבה. וכן נהגו העם שאין נותנים גז לכהן. וכתב רש"י שאין צריך למחות בידם. והנותנים תבא עליהם ברכה. [או"ז סי' תעט].
